החל רש - דברים ב׳ | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה ויקיפדיה ת.פרסום: 14/02/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

דמוסתנס, גדול נואמי יוון, מי ששמו הוא סמל, עד היום, לנואם מלהיב ומוצלח, היה ערל שפתיים, כבד פה וכבד לשון, בראשית דרכו. קולו היה חלש, הוא גמגם והוא משך באופן בלתי רצוני את כתפו בדיבורו. בכוח רצון אדיר ובאימונים מפרכים, הוא הצליח להתגבר על מגבלותיו. ימים שלמים עמד מול הים הסוער ואימן את עצמו לנאום בקול רם ולהתגבר על שאון הגלים. מן הגמגום נפטר דמוסתנס באמצעות נאום תוך שהוא מעפיל בטיפוס מאומץ על הרי הסביבה כשבפיו חלוקי נחל. אכזרית במיוחד הייתה התמודדותו עם משיכת הכתף. הוא תלה חרב חדה על כתפו, שפצעה אותו בכל משיכת כתף, עד שנפטר מן הטיק.

גם משה היה, על פי עדותו, ערל שפתיים, כבד פה וכבד לשון. "לא איש דברים אנוכי" הוא אמר לאלוהים, כשהטיל עליו את השליחות, להוציא את בני ישראל ממצרים. לא הייתה לו מוטיבציה רטורית כשל דמוסתנס, אך החיים זימנו לו אימונים מפרכים לאין ערוך משל דמוסתנס. מצעד של ארבעים שנה במדבר, כשעמו מאכיל אותו תועפות של חצץ. הוא לא עמד מול הים ונאם, אך הוא עבר בים בחרבה. אולם התגברותו על המחסום נבעה משני אירועים טראומתיים, שחווה אחר שנות הנדודים במדבר. באחד, משה נצטווה לדבר אל הסלע כדי להוציא ממנו מים, ובמקום לדבר, הרי לא איש דברים הוא, הוא היכה בסלע. כתוצאה מכך נענש עונש כבד ביותר – הדרה מן הגאולה, מהכניסה לארץ ישראל. היה זה לקח מר, בדרך הקשה, שאין הוא יכול עוד להתחמק מן הדיבור. הטראומה השניה הייתה מות אחיו אהרון. אהרון היה הקביים המילוליות של משה. מותו, חייב את משה לקום ולהתחיל ללכת בכוחות עצמו; להיות לאיש דברים, בגיל 120.

וכשפתח את הפה, נשא נאום גדול במשך למעלה מחודש וחצי, באוזני עם ישראל כולו, ערב הכניסה לארץ כנען. ולפתע, מי שהעיד על עצמו שאינו איש דברים, מוכיח עצמו כאיש דברים, שדבריו ראויים להיכנס כחומש המסכם של התורה, ולהיקרא "דברים". וכך, סופו של משה לא רק להיות איש דברים, אלא גם בעל "דברים".

****

בנאומו הגדול, מוסר משה לעם ישראל את מורשתו, בדבר משמעות היותו של עם ישראל עם סגולה, כלומר חברת מופת. זאת המורשת שמשה מוריש לעמו על מנת שיורישה מדור לדורות, עד קץ הדורות. בנאומו, הוא גם שב ומצווה את ישראל לרשת את הארץ ולהתנחל בה.

החיבור בין המורשת להורשת הארץ איני מקרי. משמעות אחת שלו, היא המסר שאין די בכיבוש הארץ ובהתנחלות בה. לא פחות חשוב התוכן הערכי, המוסרי והרוחני של הישיבה בה. משמעות שניה שלו, היא שאין כל משמעות לתכנים הערכיים והמוסריים, ללא כיבוש הארץ ויישובה, ללא חיי מעשה ארציים. אין כל חפץ ברוחניות תלושה, ואין בה כל מוסר, כיוון שאין היא נדרשת להתמודד עם דילמות המוסר הכרוכות בחיים האמתיים, במלחמה, בשלטון, בכלכלה, בהיאחזות בארץ. אין כל דבר מוסרי בהתייפיפות ריקה בערכים אמורפיים שאינם מעומתים עם אתגרי המציאות.

הפילוסוף היהודי הגרמני פרנץ רוזנצוייג (1886-1929) רצה במורשת רוחנית, בלי לרשת את הארץ. הוא ראה בגלות את הקיום האידיאלי של היהדות. הוא שלל את הציונות, שבעיניו מחזירה את היהדות לשלב פרימיטיבי שלה, של מלחמה על קרקע. רק הניתוק מהאחיזה בחומר, באבנים, בקרקע, בבית המקדש, טען רוזנצווייג, שיחרר את עם ישראל ואפשר לו להתמקד ברוח ולא לעסוק במלחמות, בכלכלה, בחומר. חזרת עם ישראל לארצו ולהיסטוריה, היא קשירה מחדש של העם היהודי אל האדמה ואל החומר, ותסיג אותו אחור מהישגיו הגדולים שנוצרו בגלות.

מותו המוקדם מניוון שרירים בגיל 43, חסך ממנו את חוויית עליית גישתו המופרכת בעשן המשרפות.

אולם יש מי שגם היום לא למדו דבר, וממשיכים להטיף ליהדות תלושה, מנותקת מארציות וממולדת. הרב פרופסור אברהם יהושע השל, הציג עמדה הפוכה. לשיטתו, התנ"ך עלול להיות סתם ספר חסר ערך, ניירות ודיו, אלא אם רעיונותיו יוגשמו בידי עם ישראל, בארץ ישראל, במדינת ישראל. השל רואה בגעגוע לא"י ובשאיפה לשוב אליה ולהיגאל בה, את מהות קיומו של העם היהודי בגולה הארוכה. הזיקה היא ממשית ואין קיום לעם היהודי בלעדיה. הזיקה היא תביעה מן העם היהודי לבחור במימושה, והמימוש שלה הוא הדרך לגאולה. הזיקה לא"י לא הייתה רק געגוע, אלא תמיד חיו יהודים בא"י ותמיד היו ניסיונות של היהודים לשוב אליה. הזיקה של העם היהודי לא"י היא אקסקלוסיבית – לא רק שאין לעם היהודי זיקה לאף ארץ אחרת, אין אף עם אחר שזיקתו היא לא"י. לכן, בכל תקופת הגולה הארוכה, לא הייתה עצמאות של אף עם אחר בא"י ולא הייתה תביעה לעצמאות של אף עם אחר על א"י. עם ישראל המתין לשובו לא"י, וא"י המתינה לשובו של העם אליה. על פי חזונו, במדינת ישראל, העם היהודי ממשיך לכתוב את התנ"ך. "התנ"ך אינו סמל בלבד. מעל לכל הוא מציאות. ובאמת, אין ספרי התנ"ך עוסקים רק בעניינים שברוח ובמוסר, הם גם מתארים את ארץ ישראל וגבולותיה, מחוזותיה ועריה; הם מספרים את דברי ימי הארץ מימי יהושע ועד לשיבת גולי בבל בימי עזרא ונחמיה".

****

חיבור מעניין בין מורשתו של משה לבין הורשת הארץ, עושה מאיר אריאל, שהשבוע אנו מציינים 16 שנים לפטירתו. בשירו "החל רש" (לחן וביצוע – דיוויד ברוזה), דורש אריאל בדרך מעניינת את פסוק ל"א בפרק שלנו, פרק ב` בספר דברים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל (ובאופן ספציפי את ארץ מואב).

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "הָחֵל רָשׁ".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באֶ...בֶּ...רֶ... ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

לפני שנים אחדות, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "הָחֵל רָשׁ".

משהו נגמר ילד,
משהו מתחיל נער, והכל נמשך.
נסגרת דלת ילד,
נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?
שרק תשכיל
לרשת את שעל שמך.
אתה בגיל.
על שמך רשומה ירושה עתיקה,
בבשרך חתומה עדות ותיקה.

הָחֵל רָשׁ, הָחֵל רָשׁ.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,
ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,
אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,
כתובה לך ארץ נגד סימנים.
זאת הנעימה שלך, אלה התווים,
זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

הָחֵל רָשׁ, הָחֵל רָשׁ.

אלה הפסוקים, אלה התיבות,
אלה החוקים, אלה המצוות,
שלוש עשרה ושש מאות
שלושה עשר עיקריים
שלוש עשרה מידות
שלוש עשרה שנים.
אלה התנועות שלך,
אלה הטעמים,
אלה הקבועות,
אלה הפעמים.
שרק תדע ללמוד
שרק תדע לדעת,
שרק תדע ללמוד,
שרק תדע לדעת.

הָחֵל רָשׁ.

איך שמחו שאמרת א
איך בכו כשאמרת ב
צהלו כשאמרת ר
נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,
שלא יברח ויצרח.
לאן שאתה הולך, נער,
קח, קח אותו, קח.

הָחֵל רָשׁ!