דור המדבר נשאר מאחור - דברים א | מני גל

מאת: מני גל ציור יונה ארזי ת.פרסום: 14/02/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם, וַיִּקְצֹף, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה, אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם, זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה. הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ, וּלְבָנָיו, יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָה. גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם, לֵאמֹר: גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם! יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה. אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל. וְטַפְּכֶם, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם - לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע, הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה, וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ.

לאלוהים יש חזון, וחזון זה מדבר על עתידו של עם ישראל. יש לו, לאלוהים, בעיה עם העם נשוא החזון, ולא אחת התייאש אלוהים מאותו עם, וחשב להשמידו ולהעביר את החזון לאנשים אחרים. כעת, כשהכניסה לארץ עומדת להתרחש, מתברר מה היה פשר אותן ארבעים שנה מיותרות, שאפילו במדבר גדול כמו מדבר סיני יכול היה העם לגמא בזמן אינסופי זה את המרחק בין מצרים לכנען עשר פעמים או יותר...

וזאת התכנית האלוהית: מי יזכה בארץ כנען, לדברי אלוהים? לא עם זר, כי אם בניהם של האנשים המאכזבים האלה. מחד, יכולים הם לשמוח, שהם מעבירים את הירושה לבניהם שלהם ולא לזרים, ומאידך, כמה מתסכל זה להיווכח, שכל הסבל שעברת בחייך הארוכים אינו מסתיים בהפי-אנד, ובניך, השייכים לעתיד ולא לעבר של עבדות מצרים והנדודים במדבר, יזכו בירושה מן ההפקר...

המושג `דור המדבר` הפך במרוצת השנים והדורות לקונספט. דור המדבר הם אלה שאוכלים את כל החצץ כדי שבניהם יתחילו מעמדת זינוק טובה הרבה יותר, ויוכלו לשאוף למציאות אחרת, שיש בה פיצוי רב על כל סבלות ההורים. כאלה ראו את עצמם המהגרים היהודים ממזרח אירופה לעולם החדש. מתוך מודעות לאפשרויות העתידיות שעולם זה מציע להם עבור בניהם, עמלו המהגרים בפרך וחיו חיי דלות וצמצום, אך הורישו לבניהם זהות ומולדת חדשות, שפה ותרבות אחרות, השכלה ואופקים טובים בהרבה ממה שיכלו להרשות לעצמם. במידה מסוימת כך גם הסתכלו על הוריהם העולים לפלשתינה בראשית המאה העשרים. הם ראו בהוריהם מעין דור מדבר, הנידון להישאר בגלות, במצוקה הכלכלית ובסביבה האנטישמית, שגם אם צו אלוהי כבר אינו כופת אותם להישאר במקומם, הרי שכוחו של ההרגל, בצירוף עם הפחד מהלא ידוע ועם היעדר האומץ הנדרש לעשות את הקפיצה הזאת אל תוך העתיד הציוני – כל אלה מנעו מדור ההורים (ברובו) לעשות את מה שבניהם העזו לבצע. ודור אחד מאוחר יותר, כאשר מאות אלפי יהודים הגיעו לארץ ישראל המתעוררת אל עצמאות מדינית, פחות ממניעים ציוניים ויותר מתוך בקשה נואשת למקלט, כך ראו אותם בניהם, שכבר נולדו כצברים, ועמסו על כתפיהם הצעירות את משימות המדינה שבדרך, תוך שהם מתקשים לגלות סנטימנטים כלפי ההורים, שמבחינה תרבותית נותרו דור המדבר.

התורה מספרת לנו סיפור פשוט, ממש סכמטי. כל דור המדבר כלה וסיים חייו לפני הכניסה לארץ. דור הבנים כבש בסערה את כנען, והפך לעם של עובדי אדמה. במציאות של המאות ה-19 וה-20 התמונה לא היתה של שחור-לבן. אחד מבני המזל, שברח מאירופה בעוד מועד, רגע לפני שהספיק לסיים את לימודי המשפטים שלו, היה אבי, שלאחר שנים ספורות של קליטה בארץ, מצא את דרכו המקצועית אל משרד המשפטים של המדינה הצעירה, והספיק לבסס קריירה מכובדת כמשפטן בכיר, אולי גבוה יותר ממה שהיה משיג בגרמניה האנטישמית, לו ניתן היה לו להישאר בה. ואפילו אמא, שהגיעה לארץ כשהיא בת 18 בלבד, אפילו ללא השכלה תיכונית, הצליחה לאורך חייה הארוכים להשלים את החוסרים שהעיבו על דרך היסורים של עזיבת בית ההורים בטרם עת, לרכוש את העברית, לגדל משפחה לתפארת, לזכות בעבודה משמעותית באוניברסיטה העברית, להכיר ולאהוב את ירושלים, ללמוד שחיה, נהיגה במכונית, ולהרגיש ישראלית מאד. עבורנו, ילדיהם של הורי, שניהם לא היו דור המדבר.