על זכויותיהם ההיסטוריות של העמים השכנים - דברים ב׳| מני גל

מאת: מני גל התמונה פיסקהביי ת.פרסום: 14/02/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

        
 

ה אַל תִּתְגָּרוּ בָם, כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר.... ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. ... יט וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן. אַל תְּצֻרֵם, וְאַל תִּתְגָּר בָּם, כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. ... כד קוּמוּ, סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן! רְאֵה, נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ, וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה.

משה מדבר אל בני ישראל בעבר הירדן לפני הכניסה לארץ. בפרק הקודם התחיל משה בתיאורי תולדות העם מאז מעמד הר סיני. כעת הוא עוסק בהכנות מוראליות לקראת משימות הכיבוש המאתגרות העומדות בפני העם. נקודת הסיום של מסלול הנדודים נמצאת בסופה של הקפה גדולה מדרום הארץ אל מזרחה. העם כבר פגש לאומים נוודים כמו עמלק, ונלחם בהם, עבר בתחומי מדינות מאורגנות כמו אדום, מואב ועמון, ואף עמד בהצלחה במשימת הכיבוש של ארצו של סיחון. מטרת דבריו של משה בפרק ב` יכולה להתפרש כגיבוש אג`נדת ההצדקה לכניסה לארץ המיושבת בעממי כנען, מלחמה בהם והתנחלות במקומם.

כמה עמים כבר התבססו בטריטוריה לאומית משלהם עוד לפני עם ישראל. אלה האדומים, המואבים והעמונים. האם יש גרעין היסטורי בנאראטיב הזה? הארכיאולוגיה חשפה עובדות, היכולות להעיד שלפחות חלק מאותם עמים (אדום, עמון) הקימו ישויות אתניות בטריטוריות שלהם כבר במאה ה-13 לפנ"הס, כלומר לפני עם ישראל. עמנו החל להתגבש בנחלתו בארץ ישראל כאשר מסביב היו מוכרים כבר כמה לאומים, שישיבתם על אדמותיהם כבר היתה עובדה. לא מפתיע, שסיפור ראשיתם של שלושה עמים אלה מופיע בין דפי ספר בראשית כסיפורים אישיים על עשיו, לוט ובנותיו, וסיפורים אישיים אלה קושרים את אדום, עמון ומואב בקשרי משפחה הדוקים עם אבות האומה העברית. אכן, עמים אלה היו עמים שמיים, ושפתם דמתה לעברית הקדומה. בהתבסס על סיפורי בראשית אנו מקבלים את הנתונים הבאים: אדום, עמון ומואב הם קרובי משפחה שלנו. עם פרידתם מעץ היוחסין העברי העניק להם ה` נחלות להתיישב בהן. המסקנה ברורה: אין להילחם בהם, ויש לבקש את רשותם לעבור בשטחיהם ולשלם על המים והמזון שהעם צורך בעת המעבר.

התוספת המעניינת לקטע זה היא איזכור העממים הקדומים שחיו בארצות אלה לפני האדומים, המואבים והעמונים: החורים בהר שעיר, האמים או הרפאים באדום, הרפאים או הזמזומים בארץ בני עמון. ה` נתן לעם האדומי את הר שעיר, והוריש מפניהם את תושביה הקדומים – החורים, וכך עשה גם בארצות מואב ועמון.

בין השיטין עולה ומבצבצת תפיסה, שתונף כדגל בעת כיבוש ארץ כנען על ידי בני ישראל: בכל האזור היו עממים קדומים, שונים בזהותם האתנית מהלאומים החיים באזור כיום. ה` הוא שהחליט להחליף עממים אלה באחרים, ואותו הדבר עומד לקרות לבני ישראל. כיבוש הארץ יעלה יפה, כי ה` החליט על כך. לעם ישראל יש כל הצידוק הדתי לכבוש את הארץ המובטחת, כי להם היא מיועדת מידי האלוהים.

אז מה אם ההיסטוריונים בני זמננו מפקפקים בעובדות (לא רק באג`נדה הדתית), וסבורים שהשבטים השמיים שחדרו לארץ בהדרגה עדיין לא היו שונים בזהותם מאלה שישבו בעבר הירדן באותה עת, וכי זהותם העברית התגבשה תוך טמיעה של יסודות כנעניים באוכלוסייתם ובתרבותם, ולא בהשמדה טוטאלית של האוכלוסיות הכנעניות ושל תרבותן?