ויתעבר ה׳ בי למענכם - דברים ג׳| אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה פיקסהביי ת.פרסום: 17/02/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

במסגרת נאום הפרידה הגדול של משה מעם ישראל, הוא מתאר מזווית הראיה שלו את תקציר סיפורו של העם מיציאת מצרים ועד אותו רגע, ערב הכניסה לארץ כנען.

רובו של פרק ג מוקדש למלחמה לכיבוש עבר הירדן המזרחי והגולן והתיישבות שבטי ראובן, גד וחצי המנשה באותם חבלי ארץ. משה אינו מזכיר כלל את השיג והשיח בין השבטים לבינו, כאשר בקשו נחלה בעבר הירדן. הוא אינו מזכיר כיצד חשד בהם, שרצונם להתחמק מהמלחמה על כיבוש הארץ, וכיצד הם התחייבו להיות חלוצי המלחמה הזאת, ולשוב לנחלתם רק לאחר שוך הקרבות והתנחלות כל השבטים בארץ. על פי גרסתו ב"דברים", הוא, ביוזמתו, נתן לשבטים את הנחלות הללו וציווה עליהם להיות חלוצי המלחמה.

ב"במדבר", משה נוזף בהם, ללא כל הצדקה, על השתמטותם מהמשך המלחמה, וחוזר על סיפור המרגלים, שבעטיו נענש העם בדחיית הכניסה לארץ בארבעים שנה. הטראומה של פרשת המרגלים, אינה רק טראומה לאומית, אלא גם טראומה אישית. בעקבות אותה פרשה אמר האלוהים שמדור יוצאי מצרים יזכו להיכנס לא"י רק יהושע וכלב, כלומר בניגוד אליהם, משה לא קיבל פטור מן העונש. מאזכור פרשת המרגלים, בדרישתו של משה מן השבטים שביקשו נחלה בעבר הירדן, ניתן להבין שהוא מצפה מהם, בהיותם חלוצים, להיות התיקון לחטא המרגלים.

ובעצם, ניתן לראות בכיבוש הבשן, שהגולן הוא חלק ממנו, נחלת חצי שבט המנשה, חלק מאותו תיקון. התיאור שבהם הפחידו המרגלים את בני ישראל מפני העליה לארץ, היה מפני הנפילים, אותם ענקים הנמצאים בארץ.

בכיבוש הבשן, נהרג עוג מלך הבשן, ענק הענקים. הפעם לוחמי ישראל לא פחדו, אלא העזו, לחמו בענקים וניצחו. הניצחון על עוג מלך הבשן, מסמל את התיקון שעבר עם ישראל, מהפחדנות של המרגלים, לעוז הרוח של כובשי כנען.

****

בחלקו האחרון של הפרק, משה מתוודה על בקשתו מאלוהים שירשה לו - אם לא להיכנס לא"י עם עמו, לפחות לעבור בארץ, לתור אותה ולראותה, לזכות לפסוע על רגבי אדמתה. "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".

אלוהים דוחה בכעס את התחינה ואוסר על משה לשוב ולהעלות בפניו את הסוגיה. על משה להסתפק בכך שיראה את הארץ מנגד.

קשה שלא להזדהות עם משה, שקיבל עונש בלתי מידתי, קשה כל כך. אך בכל זאת, משהו בדבריו צורם מאוד באוזניי.

בדבריו, משה מאשים פעם אחר פעם את העם בעונש שקיבל. "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם", כלומר בגללכם, ובפרק הבא הוא יאמר: "וַיהוָה הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם, וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה". ניתן לצפות ממנהיג דגול כמשה, לבחון את עצמו, לבצע חשבון נפש, ולא להאשים את העם בעונש שהוא קיבל. ודאי שניתן לצפות לכך ממי שהוגדר בתורה כ"ענו מכל אדם" (ענווה שבהחלט באה לידי ביטוי בנאומי ספר "דברים"). מי יודע? אולי אילו נמנע מלהאשים את העם, אלא היה לוקח אחריות אמתית, אלוהים היה נענה לתחינתו?