יקווק אדושם וקלי, דברים ה׳ | מני גל

מאת: מני גל, צילום ועיבוד תמונה יונה ארזי ת.פרסום: 18/02/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

הדרך בה מבינים את הפסוק הזה ומשתמשים בו היא דוגמה קלאסית לפרשנות פשט ולפרשנות מרחיבה הרבה מעבר לפשט.

משמעות הפשט של הפסוק היא איסור להישבע לשוא. נשיאת שם האל היא שבועה, שכן כאשר נשבע אדם, אחת הדרכים המקובלות לחזק את הצהרתו היא להשתמש בשם ה`, כאילו אלוהים יודע או ערב לנכונות דבריו או לרצינות כוונותיו. ומתי נשבעים אנו לשוא? כאן מציע הפשט כמה אפשרויות, שכולן מתייחסות אל שבועת השוא כאל שבועה מיותרת או פסולה. הנה כמה אפשרויות: א. שבועה על דבר שהנשבע יודע כי הוא אינו נכון. ב. שבועה על דבר, שהנשבע אינו בטוח כלל אם הוא נכון. ג. שבועה לקיים משהו, שהוא בלתי אפשרי. ד. שבועה על דבר טריוויאלי, שכל אחד יודע כי הוא נכון. ומדוע האיסור הזה על שבועת שוא? כשאנו מביאים את האל כערב לרצינות דברינו, בעוד שדברינו אינם רציניים, אנו מביעים יחס מזלזל כלפי האל.

כיצד קרה הדבר, שלפסוק זה ניתנה במרוצת הדורות פרשנות מרחיבה הרבה מעבר לפשט שלו? אני סבור, כי לפחות שתי סיבות לדבר. האחת היא ההתייחסות לשימוש בשם האל כאל פעולה בעלת עוצמה מאגית, וכאשר אנו עושים זאת – עלינו להיות רציניים. לא מפעילים כוחות אלוהיים ללא סיבה מוצדקת. הסיבה השנייה היא הנטייה של אנשי דת להרבות בציוויים קטגוריים, וביחוד במצוות נגטיביות, כלומר באיסורים. נטייה זו נפוצה לא רק בין רבנים ושאר העוסקים בקודש, אלא גם בקרב פשוטי העם שלנו, שלעתים אין הם חדורי רגש דתי עמוק, ובכל זאת את הרגשת ה`בסדר` שלהם הם שואבים מקיום מצוות טכניות כמו הקפדה על אמירת `קֵלִי` במקום `אֵלִי`, או `יְקוֹוָק` במקום `יהוה`, משום שבזאת הם מקיימים מצווה כה חשובה, כמו `לא תשא...`.

פרשנות נוספת, מקורית ומעניינת, לפסוק זה מביא ליאור טל באתר מאקו (2012), ונצטט כאן כמה מדבריו:

אני מבקש להדגיש פירוש שלישי, שלטעמי מבטא בצורה הטובה ביותר את עומק האיסור, המובע בפסוק זה - האיסור לדבר בשם אלוהים.

לא לשאת את שמו של אלוהים לשווא פירושו שאין לי מנדט לדבר בשמו. אני יכול לנסות בכוחותיי הדלים ובעזרת תלמידות ותלמידי חכמים לפרש את התורה, אני יכול לנסות להגיד מה אני מבין ממנה, אבל אסור לי לדבר בשם אלוהים ואסור לי להגיד מה הוא חושב. אני הרי לא באמת יודע.

הדיבור בשם אלוהים הופך תלמיד חכם לטיפש. אומנם הוא נותר אדם עם ידע רב אבל הניסיון הפתטי לבטא את דבר האל, העמדת פני נביא, הופכת אותו לטיפש ויהיר. יכול אדם להיאבק על עקרונותיו ואמונותיו גם בלי לגייס את אלוהים לצידו ולעשות בו שימוש.

אם האיסור להעלות על דל שפתינו את שם האל הוא בגדר פרשנות מרחיבה מעבר לפשט הפסוק המקראי, הרי פרשנותו של ליאור טל היא כבר מדרש, אבל מדרש בעל ערך מוסרי וחינוכי. אם נחשוב על כל אותם רבנים, הסבורים כי הם מדברים בשם אלוהים, בעוד שבסך הכל הם מביעים את דעתם שלהם,נעמוד על חשיבותו של מדרש זה.