וזכרת כי עבד היית - דברים ה׳ | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר , התמונה ויקיפדיה נחלת הכלל ת.פרסום: 19/02/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

בנאומו הגדול, מציג משה את גרסתו לתקציר הספרים הקודמים, ובפרק ה` הוא מגיע לפסגה הרוחנית של הסיפור, מעמד הר סיני. ואם הבדלי הגרסאות בין סיפורו לסיפור המופיע בספרים שמות, ויקרא ובמדבר מובנים כמבטאים את זווית ראייתו האנושית, הסובייקטיבית של משה, קשה יותר להסביר את ההבדל בנוסח עשרת הדברות.

ההסבר שלי, הוא שנאומו של משה הוא הזדמנות למקצה שיפורים. הדבר בולט בדיבר העוסק בשבת. הנימוק לשבת בספר דברים, נעלה יותר מהנימוק בספר שמות.

זו גרסה ספר שמות: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה` אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה` אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה` אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ".

וזו גרסת דברים: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה` אֱלֹהֶיךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה` אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה` אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה` אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".

לא מעט הבדלים, החל ב"שמור" לעומת "זכור", אך אני רוצה להתעכב בעיקר על הנימוק לשבת. בספר שמות הנימוק הוא חיקוי מנוחתו של אלוהים בתום ששת ימי בריאת העולם. בספר דברים, הנימוק הוא הומני, סוציאלי – אנטיתזה לעבדות. מעם ישראל, שהיה עבד במצרים, מצופה לצמצם את העבדות ולנטרל את מהותה.

****

ב"ספר השבת" בעריכת יונדב קפלון, מופיע מאמר שלי, בו יצאתי נגד שידור פרסומות ברדיו בשבת (בניגוד לנוהג הישן של אי שידור פרסומות בשבת). לכאורה, מה הבעיה? למי זה מפריע? הרי הדתיים בלאו הכי אינם מאזינים לרדיו בשבת, ומה להם אם יש או אין פרסומות – חילול שבת הוא חילול שבת. והחילונים המאזינים – הם הרי חילונים, מה אכפת להם מהשבת? והנה, אני מאזין לרדיו בשבת, ומאוד אכפת לי ומאוד מפריע לי שמשודרות בה פרסומות. ובעיקר מפריעה לי הגישה, על פיה השבת היא של הדתיים. לא, השבת אינה רק של הדתיים. אז של מי השבת הזאת, לעזאזל? היא של כולנו. השבת שייכת לכל מי שהיא חשובה ויקרה לו, שאינה יום ז` בשבוע בעבורו, שהיא מיוחדת (מקודשת) וייחודית (קדושה) בעבורו והוא מעצב את הדרך בה ישמור אותה.

אחד העם, מגדולי אנשי הרוח היהודיים במאות השנים האחרונות ואבי התפיסה התרבותית רוחנית בציונות, הגדיר עצמו כאתיאיסט ולא חי על פי שולחן ערוך. אולם השבת הייתה יקרה לו מאוד. "אין צורך להיות מדקדק מצוות...", כתב אחד העם, "בשביל להכיר ערך השבת – מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי `שבת מלכתא`. אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם. ולולא היא שהחזירה להם את `נשמתם` וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של `ימי המעשה` מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית".

אתמצת זאת במשפט קצר: מותר האדם מן הבהמה – השבת.

משמעותה של השבת אינה מתמצית רק בשבת עצמה, אלא היא משליכה על ששת ימי המעשה. השבת, היא המאפשרת גם לימי המעשה להיות טובים ונעימים. השבת מרוממת את חיי האדם.

מה הטעם של השבת? התורה מנמקת במקומות שונים שלושה טעמים. הטעם הקוסמי – השבת הוא היום שבו אלוהים נח מכל מלאכתו אשר ברא, ולכן גם אנו מחויבים במנוחה, כחיקוי המופת האלוהי. הטעם ההיסטורי הלאומי – המנוחה בשבת נועדה להזכיר ליהודי כי עבד היה בארץ מצרים, וכדי שיעריך את החירות בה זכה לאחר שה` הוציא אותו ביד חזקה ובזרוע נטויה מבית עבדים. הטעם החברתי – מתן מנוחה לכל, גם לעבד ולאמה, לגר ואפילו לשור ולחמור.

מהו הטעם המדבר אליי ביותר? השילוב בין השלושה. אם עליי לבחור מכל התנ"ך פסוק אחד המבטא את משמעות המושג "בצלם אלוהים", אבחר ב"שמות" כג, יב: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". האזכור הראשון של השבת הוא: וביום השביעי שבת וינפש. בדיוק באותה מילה – "וינפש", מצווה התורה על מנוחת העבד והגר. הנופש של העבד והגר והמנוחה של בהמות העבודה, הן המטרה של השבת.

השבת היא סמל לאחד הערכים המרכזיים ביהדות – השלילה המוחלטת של העבדות. בעולם שרובו המוחלט היה עבדים, שהיו רכושם של בעליהם, לחמה היהדות בעבדות. חוקי העבד העברי, הם ביטוי למלחמה בעבדות. כיוון שלא היה כוח לתורה, באותם הימים, לבטל לחלוטין את העבדות, היא קבעה מערכת חוקים שהפכה את העבד כמעט לשכיר וחייבה את שחרורו בפיצויים הוגנים בשנה השביעית, ואת כל העבדים - בשנת היובל. את שנאתה לעבדות ביטאה התורה בהשפלת אדם שבחר מרצונו להישאר עבד (ברציעת אוזנו). בחוקי העבד העברי נפתחת חוקת התורה, מיד אחרי עשרת הדברות, ולא בכדי.

הסיפור של העם היהודי הוא סיפור של שחרור מעבדות. הסיפור היהודי אינו נפתח בעלילות גבורה בשלל קרבות, אלא בעבדות מנוונת ומנוולת ובשחרור ממנה לחירות. עוד בברית בן הבתרים מוצגת לאברהם התכנית ההיסטורית של עם ישראל, הכוללת עבדות במצרים. למה תוכננה תכנית כזאת? אני מבין זאת, כתכנית שנועדה לעצב את עם ישראל כנושא דגל שנאת העבדות. ואכן, העם היהודי נתן לאנושות את שנאת העבדות, שביטויה העילאי הוא השבת.

מה המשמעות של שנאת העבדות היום? מאבק חברתי למען העובד, למען החלש, נגד הפערים בחברה, ליתר שוויון, לצדק חברתי, לסולידריות. הסמל לכל אלה היא השבת. "המחוקק הקדום מכריז על עמידתו לצדם של המשועבדים והמקופחים: שלטון אלוהים בעולם ומשטר של צדק בקרב חברת בני אדם – אחד הם בעיניו" (מרטין בובר). הקשר בין תביעת הצדק לשמירת השבת בא לידי ביטוי בנבואתו של ישעיהו: "כֹּה אָמַר יְהוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ, שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע".

מהי עבדות? היטיב לתאר זאת, בדרכו הסרקסטית, המחזאי והמשורר חנוך לוין, בשירו "שתי משאיות": "יש לי שתי משאיות יפות / אחת כתומה והשניה ורודה / בלילה מובילים בהן פרות / בבוקר - פועלים לעבודה // פעם הנהג עשה טעות / הטעין פועל פשוט במקום פרה / לקחו אותו לבית המטבחיים / שם שחטו אותו שחיטה כשרה // השופט פסק לי פיצויים / משפחתו של הפועל שילמה / את ההפרש אשר הפסדתי / בין הפועל לבין הבהמה". העבדות היא דה-הומניזציה של האדם. האנטיתזה לעבדות היא השבת. השבת היא התגלמות ההומניזם.

העבד הוא אדם. הוא זכאי לחרות, לצדק, למנוחה. האדם נברא בצלם – גם העבד. לכן, השבת של האל היא השבת שלו. זאת היא, בעיניי, תמצית היהדות.