פרפראות מדרשיות - דברים ט` | מני גל

מאת: מני גל, ציור יונה ארזי ת.פרסום: 23/02/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ, אֵשׁ אֹכְלָה. הוּא יַשְׁמִידֵם, וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ, וְהוֹרַשְׁתָּם, וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לָךְ.

מפרש הרמב"ן: וטעם `הוא ישמידם והוא יכניעם` (כלומר – מה טעם הכפילות הזאת של `יכניעם` ו`ישמידם`?) - "יכניעם" עניין שִפְלוּת (השפלה) ... כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל, ובלב רגז וברוח שפלה ורפיון ידיים היו יוצאים אליהם למלחמה, כמו שנאמר) יהושע ה א) `ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו` וכל מלכי הכנעני וגו`, ויימס לבבם, ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל`, ויתכן כי "הוא ישמידם" ירמוז אל גויים גדולים ועצומים ו"יכניעם" אל בני ענקים, כי עם כל תוקפם וגובהם נכנע לבם יותר משאר העם, ולא יצאו למלחמה כלל, אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות, כמו שנאמר (שם יא כא) `ויבוא יהושע בעת ההיא, ויכרת את הענקים מן ההר, מן חברון, מן דביר, מן ענב ומכל הר יהודה, ומכל הר ישראל, עם עריהם החרימם יהושע`.

התופעה הסגנונית של כפילות הפעלים (יכניעם וישמידם), שבמקור נועדה בסך הכל להגביר את הרושם של המעשה, הופכת אצל רמב"ן לרמז כלפי שני סוגי אוכלוסיה מקומית בארץ כנען. על כל האוכלוסיה הוצא צו השמדה אלוהי, אבל היו בתוכה אותם בני ענקים מפחידים, ורמב"ן סבור שדווקא אלה פחדו מבני ישראל כל כך, שנסו אל ההרים והסתתרו בין חומות הערים הבצורות, ויהושע שלף אותם משם והכניע, כלומר השפיל אותם בקלות הבלתי נסבלת של ניצחונותיו עליהם.

וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, בְּיוֹם הַקָּהָל.

אור החיים (ר` חיים בן עטר, מרוקו, המאות 17-18) מתלבט לגבי תהליך כתיבת לוחות הברית, וכך הוא אומר:

צריך לדעת אומרו `ועליהם` (יש להבין את משמעות המילה `ועליהם`): הנה בפרשת תשא (י``א י``ח) פירשתי מאמר `כתובים באצבע אלהים` - שהיה ה` מכוין (מכוון) אצבע אלהים כנגד הלוח בצורת האות, ובזה היה את שכנגדו נסמך לצדדין, ונשאר מקום חקוק, וכאומרו `חרות על הלוחות`, בא הכתוב כאן והודיע שמקום החקק נחקק מקום הלוח, אבל גבה אורו, אשר נוצץ מאור אצבע אלהים, היה אותיות נראות עליונות, הגם שהיו חקוקות, והוא אומרו `ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה` ` וגו` פירוש כדמיון שהיה הדיבור נוצר ממנה בריה קדושה, כמו כן נחצב בנגיעת אלהים בלוח אור ועלה על הלוחות והבן:

לא אתיימר להבין את `אור החיים` מילה במילה, אבל אפשר לשער שהוא רואה בדמיונו את האלוהים כבן אדם בעל תכונות פנטסטיות. לאלוהים יש אצבע, ואת האצבע האלוהים מכוון כלפי לוח האבן, ומניע אותה כאילו כותב אות באוויר, ובדרך ניסית אותה האות נחקקת, נחרצת, בלוח האבן, והיא זוהרת בזוהר המאיר מעליה.

וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם, עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶם.

סיפור שבירת הלוחות מצוי בחלקו בתורה, ואילו חכמינו אינם מסתפקים במעט הזה, והם מוסיפים מדמיונם הפורה. הנה דברי `דעת זקנים` (תלמידי רש"י, אירופה, המאות 12-13):

מה ראה ראה שפרח הכתב מעליהם (משה הבחין, שאותיות עשרת הדברות נעלמו באורח פלא מהלוחות), ולכך `ואתפוש בשני הלוחות ואשברם לעיניכם`.

`דעת זקנים`, גם הוא מתייחס לכתב שעל גבי הלוחות כאל כתב שמיימי, שלו תכונות לא מוכרות לנו מהמציאות (נציין כי בימים רחוקים אלה לא היו בנמצא טקסטים המופיעים על גבי צג, מופיעים ונעלמים ממנו בקליק של עכבר). וכדי להמחיש את המניעים שהביאו את משה לשבור את הלוחות, מספר לנו `דעת זקנים` משלים:

משל לסרדיוט שהיה מהלך בדרך וחותם המלך בידו, ובא ליכנס למדינה. עבר בתוך הנהר, ונפל החותם במים, ונמחק הכתב. מה עשה? קרע הנייר, ושבר החותם. כך משה, כשהיה יורד מן ההר והלוחות בידו, פרח הכתב מעליהם, ושברם. דבר אחר – `וארא` - ראה העגל שעשו, ושברן. משל למלך, שקידש אישה, ואמר לה: לאחר זמן אני שולח כתובתך ביד השושבין. עד שהשושבין בא, והכתובה בידו, מְצָאָהּ שקילקלה וזינתה. ראה השושבין הקלקול, וקרע הכתובה. אמר: מוטב שתִּדּוֹן כפנויה, ולא כאשת איש. כך הקב"ה קידש את ישראל במתן תורה, ואמר לשלוח הלוחות, שהן הכתובה, תוך ארבעים יום, ע"י משה (ה)שושבין. בא משה, והכתובה בידו, וראה שקילקלו בעגל, ושבר הכתוב.

שני המשלים מייצגים שתי פרשנויות שונות למניעיו של משה לשבירת הלוחות. על פי הראשון, ראה משה כי נמחקו הלוחות, מצאם חסרי תועלת, ושברם. על פי השני, היוו הלוחות מעין כתובה לנישואי ה` עם עמו, וכשראה משה את מעשה העגל, שבר את הלוחות מתוך חמלה, כמבטל את הנישואין, וזאת דוקא למען הכלה, היא ישראל, שלא ידונו אותה כאשת איש שנאפה, אלא כאישה פנויה!