חובת האהבה - דברים י' |מני גל

מאת: מני גל התמונה פיקסהביי, עיבוד תמונה יונה ארז ת.פרסום: 25/02/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל, מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

מהי אותה יראה, שאלוהים מבקש מעמו? האם מדובר בפחד ממש, או שמא בתחושה של קטנים מול גדול, או שמא ברחשי כבוד? דברים רבים ושונים נאמרו על ידי חכמים על אותה יראה מבוקשת. הנה מקצת דבריו של `אור החיים`, ר` חיים בן עטר:

כוונת הכתוב היא על זה הדרך, לפי שיש ב` (שתי) הדרגות, שחפץ ה` מישראל (ל)עשות, והם זו למעלה מזו. א` היא היראה, למעלה ממנה האהבה, ואמר להם שאינו מבקש מהם כי אם היראה, וטעם הדבר היא, לפי שהיראה תסובב אתכם ללכת בכל דרכיו, כי הירא לא יחדל מיראתו אפילו באחת מאלף שעליו לעשות, ולא זו בלבד מגיעתו, אלא עוד לו ולאהבה אותו, הרי שהיראה היא פתח ליכנס לשער האהבה, ולזה כשאמר הכתוב- מה ה` שואל כי אם ליראה, דיקדק לומר `ועתה`, פירוש מה שהוא שואל ליראה הוא עתה, בזמן הזה, שאתה בא לישא (לשאת) עול האלוהות; אבל אין זה תכלית מה שחפץ ממנו עשות אלא שזה יעמידנו בגדר האהבה... שבערך האהבה שהיא דבר הַמְּקוּוֶה תהיה היראה מלתא זוטרתי ... הכוונה היא כיון שבערך משיגיה גדולה היא, לא תיקרא קטנה, הגם שבערך האהבה היא למטה ממנה...

שתי מצוות עיקריות תובע האל מעמו, אומר `אור החיים`, ואחת חשובה מרעותה. הראשונה היא היראה, והשנייה, הגבוהה ממנה, היא האהבה. אלוהים תובע רק את היראה, שכן זו אפשרית בכל מצב. יכול המאמין לחוש את אותה יראה מפני (או כלפי) האל בכל רגע בחייו, עם כל מצווה שהוא מקיים.

כמו שאני מבין את `אור החיים`, יראה היא מחויבות, או בלשונו של `אור החיים` – ` לישא עול האלוהות`; ומרגע שהמאמין עומס על עצמו אותה מחויבות, היא מלווה אותו בכל עת. האהבה אינה משימה, שיכול אדם לרתום עצמו לה. האהבה היא רגש ספונטני, המתעורר באדם כתגובה על חוויותיו הרגשיות עם נשוא האהבה.

וכאן האמירה המוזרה של `אור החיים`: הרי שהיראה היא פתח ליכנס לשער האהבה. על פי תפיסתו, הרתימה העצמית של האדם והמחויבות שלו לקיום המצוות מתוך יראה, היא שתעורר את האהבה לאל. האהבה היא המטרה האמיתית, ולא היראה.

אני מוצא אמירה זו בעייתית מאד. מילא כובל אדם את עצמו בחובות אמונה ומעשה, מתוך ביטחון, שאלה יעוררו בו את אהבת ה`; אבל חשיבה זו מזכירה לנו גם שיטות חינוך, שבהן מטיל המחנך על המתחנך חובות משמעת קפדניים, מתוך אמונה, שאלה יעוררו בו, בחניך, במשך הזמן, את אהבת המעשה.

האמת היא, שדמות אלוהים המצטיירת לפנינו מפסוקי התורה היא כזאת. האל מצהיר לא פעם על אהבתו לעם הבחירה שלו, אך עיקר השיח של האל עם עמו הוא שיח תובע, ממשטר, נוזף ובעלתני. האם דמות זו מעוררת אהבה? דומני כי רובו של העם מצוי רוב הזמן בשלב המקדים, שלב היראה.