בנים וקדושים ועם סגולה - דברים יד | עופר בורין

מאת: עופר בוריו התמונה Image by wagnercvilela on Pixabay ת.פרסום: 05/03/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק העוסק במספר נושאים.
הפרק מתחיל בהגדרה של עם ישראל כעם שהוא בן ליהוה ואח"כ קדוש ליהוה:
א בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת ׃ ב כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְהוָ֗ה לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה ׃

גם בנים של יהוה וגם קדושים ליהוה וגם עם סגולה שנבחר ע"י יהוה מכל העמים.
כל כך הרבה תארים שלכאורה באים להעלות ולשים את בני ישראל כעדיפים או עליונים על העמים האחרים. אם לא הייתי יהודי שסבל מעמים אחרים שחשבו שהם העליונים, הייתי חושד שהתורה נוטה לגזענות. 
לצערי, נראה כאילו חלקים בעם שלנו אכן תופסים את היותנו קדושים ועם סגולה כהיתר להתנהג כאדונים על אוכלוסיות ועמים אחרים. בעיני, חשוב לשים לב, שכל הקדושה והסגולה היא כלפי יהוה ולא כלפי עמים אחרים. זוהי החלטה של יהוה שלא נובעת כלל מייחודיות כלשהיא של בני ישראל. העם היהודי צריך להצטיין במוסריות כדי להמשיך ולקבל את תואר הקדושה והסגולה שהעניק לו יהוה כ"מתנה". כידוע, את ה"מתנה" הזו יכול יהוה לקחת בכל רגע ולכן יש לנהוג במשנה זהירות בשימוש בתארים הללו.
ובמה הפרק הזה דורש מאתנו להצטיין? בעניינים של אוכל:
ג לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל־תּוֹעֵבָֽה ׃

מיד אחרי ההגדרה שלנו כעם קדוש ועם סגולה, מגיע הפסוק – לא תאכל כל תועבה. ואחריו, חזרה על הגדרות של מה מותר לאכול ומה אסור לאכול.
ואחריו, חזרה על הגדרות של מתן מעשר מתבואת השדה לגר ליתום לאלמנה וללוי
ולבסוף – אם תעשו את כל הדברים הללו אז תקבלו ברכה מיהוה:
כט וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְהַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה ׃

קראתי והתקשיתי להאמין. זה הכול? כדי להיות קדוש לאלוהים ולהמשיך להחזיק בתוו תקן של עם סגולה, זה כל מה שצריך לקיים?
האם אלוהים הוא כמו חברת ביטוח – תשלם פרמיה (לאכול כשר) ותקבל החזר אם האוטו מתקלקל או הרכוש שלך נגנב?
נראה שמשה פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. אין למשה כלל הערכה גבוהה לרמה המוסרית של העם אותו הוא מנהיג. כנראה שתאוות האכילה מכל הבא ליד וחוסר יחס לחלשים בחברה היו עניין שבשגרה בחיי העם הנודד במדבר, כך שמשה בחר לטפל בנושאים האלה כנקודת התחלה. כמו היום, שתאוות זלילת הכסף וטיפול לקוי בחלשים בחברה הוא חלק אינטגרלי מההתנהלות בחברה הישראלית.

כשאני מסתכל היום על ההתעסקות האינסופית של הדת היהודית בדקדוק של כל פרט בדיני הכשרות ובדיני הלכה אחרים, כאילו הם העיקר, נראה שמשה לא חזה עד כמה הדברים שהוא מוסר בספר דברים הופכים להיות מתנאי מינימום, מנקודת התחלה, לעיקר.
נראה כאילו מרוב עיסוק בפרטי הפרטים של הלכות כשרות, מעשר וכו` הפכה הדת לעיסוק בטפל ולא בעיקר כשהעיקר הוא – לא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לרדוף צדק ולאהוב אדם באשר הוא אדם.

כתב על זה, על ההתעסקות האובססיבית בדברים הקטנים, סא"ל אמיר גוטפרוינד ז"ל בספרו "שואה שלנו":
"..שוב ושוב –
על שום מה ההשמדה? ותשובתו – על שום החיים שקטנו.
כלומר?
ועונה הרב הירש – עוד בטרם המלחמה, זמן רב בטרם שערנו
ההווה הזה, כבר אז הבטתי סביב, על החיים אצלנו, בחצר הרבי.
הכל כה פשוט, הדאגות רגילות. ב`חדרים` לומדים הדרדקים,
ובישיבות לומדים הבחורים. ורבנים מוסיפים תורה, ואדמו"רים
מנחים העם הפשוט, ואין הדעה מתפנה לשאלות החיים הגדולות.
החכמים רוצים להתעמק בכתבי הרבנים, לתסף שינויים להלכות, 
לפרש דעת גדולים. והשאלות הולכות וקטנות, יורדות לעומק 
דינה של נוצה, עצם, ביצה.
השאלות קטנו, האמן לי....וכשקטנו השאלות, גם קטנה הנשמה
וקטנה האמונה...
שקטנו כל כך. ומשום כך בא עלינו הכול. כיוון שחדלנו לשאול
שאלות. הקיום הקל החליש את השאלות, והנה, עכשיו כולם 
שואלים...
החיים שקטנו...
והילדים? אני שואל, והילדים?.... אך הירש עוצר מולי, רועם בקולו
- נאמר בתורתנו, `עתה לך והכית את עמלק... ולא תחמול עליו
והמתה מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק...` האם מבין, כבודו? `...
מעולל ועד יונק...`!!"

ועוד עניין שהפרק הזה מקדם (לצערי) – פרזיטיות.
שבט לוי, הופך בפרק הזה לשבט של נזקקים. מאחר ובארץ ישראל שירותיו כעוזר לכוהנים בעבודת הקודש, לא נדרשים, שהרי אין לעשות עבודת קודש אלא במקום אחד שאלוהים אמור לנקוב בו והוא לא נקב בו עד היום, אז במקום לתת להם נחלה בארץ ישראל, מצווה משה על העם לפרנס את השבט הזה כמו שמחויבים לעזור לגר, ליתום ולאלמנה.
נראה כי כמו אז גם היום – עבודת השם הופכת למקצוע בארץ ישראל. בגולה – אין ברירה ולכן כולם עובדים לפרנסתם.