מצוות היד הפתוחה - דברים ט"ו | מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 06/03/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ז כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: ח כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: ט הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל, לֵאמֹר: קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא: י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

מה משמעות הביטוי `וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ`? מהשורש ע.ב.ט נותרה לנו בעברית המודרנית המילה `עבוט` והצירוף `בית עבוט`, כשהכוונה למשכון הניתן מול הלוואה שנתקבלה. כנראה זו המשמעות המקורית, שכן בפרקים אחרים בתורה מוזכר החפץ שנותן הלווה, והוא קרוי `עבוט`.

בפרקנו לא עוסקת התורה בשאלה המעניינת מה קורה כאשר האביון אין לו כל רכוש שהוא יכול להעמיד כעבוט, כמשכון. נדגיש תחילה, כי המצווה להלוות לאביון די מחסורו היא מצוה קטגורית, כלומר חובה ולא רשות. אחר נתמקד בשאלה הספציפית בה עוסקת הפיסקה הזאת, הצמודה לפסוקים העוסקים במצוות השמיטה.

ובכן, ככל שמתקרבת שנת השמיטה, אין כל פלא בכך, שהמתבקש להלוות לאביון כסף יחשוש מכך, שהאביון לא יוכל להחזיר את ההלואה עד בוא שנת השמיטה, וחובו יימחק. התורה אומרת כאן, שזו אינה סיבה לסרב להלוות, כלומר – על המלווה להביא בחשבון, שכספו לא יוחזר לו, פשוט כך!

כיצד פותרת התורה את הדילמה הזאת? בדרך המבוססת על האמונה באל. בזכות הנכונות להלוות ללא היסוס גם שנה לפני שנת השמיטה יברך האל את המלווה בכל מעשיו ובכל משלח ידו.

מסתבר שהמציאות היתה שונה, וחז"ל הבינו, כי קשה לתבוע מבעלי ההון לשים את כספם על קרן הצבי, ולבטוח באל, שיגמול להם על נדיבותם. שמיטת החובות היתה מאז ימי קדם מחוברת לשמיטת הקרקעות, ומשלהי תקופת בית ראשון נחשבו שתי אלה למצוות מדרבנן ולא מדאורייתא. הדבר גרם להימנעות ממתן הלוואות ככל שקרבה שנת השמיטה, מה שגרם לעבירה על מצוות התורה. מי שחידש הלכה בעניין זה היה הלל הזקן. הלל, שהיה נשיא הסנהדרין בסוף תקופת בית שני, תיקן את תקנת הפרוזבול, המאפשרת לגבות את ההלוואה גם אם שמיטת כספים הייתה אמורה לבטל את החוב, באמצעות העברת ההלוואה לגבייה על ידי בית דין. משום מה מנעה ההעברה של ההלוואה לבית הדין את השמטתה. תקנה זו היתה אחת מקבוצת תקנות שטעמן הוא `משום תיקון העולם`. חידוש זה אכן היה מוצדק, אך גם לחכמים רבים היה קשה לבלוע את התקנה, שלמעשה מחקה מצווה מהתורה.

הלוואה היא גם ביטוי של טוב לב ונדיבות, אך יש בה גם משום כלי מסוכן, שניתן באמצעותו לשעבד את הלווה. יצירת חברה, שבה מתאפשר לקיים מתן וקבלה של הלוואות, בלי סכנה זאת, נראית כמשימה בלתי אפשרית, ומבחינה זאת יפים דברי התורה, הפונים אל אמונתו של המלווה, ותובעים ממנו לקחת את הסיכון הזה, שהכסף שהלווה לא יחזור אליו (ונכונים הדברים גם ללא קיום מנהג שמיטת החובות). בחברה טובה פועלים אנשים לא רק על פי החוק הקובע מה מותר ומה אסור, אלא גם על פי מצפון.