עבודה זרה, געוואלד!  דברים י"ז  מני גל

מאת: מני גל התמונה סטוקפרש ת.פרסום: 11/03/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ב כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ: ג וַיֵּלֶךְ, וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי: ד וְהֻגַּד לְךָ, וְשָׁמָעְתָּ, וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב, וְהִנֵּה אֱמֶת, נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל...

האם לפנינו הגדרה מדויקת של עבירה? מה ייחשב ל`עבודת אלוהים אחרים`?

לא כל פולחן, שאינו מתקיים במקדש, הוא במובהק פולחן לאל זר. גם במקדש התקיימו פולחנים `זרים`, לכאורה, לאורך כל תקופת בית ראשון. הפולחן מעל גבי הבמות התחיל עוד לפני הקמת המקדש, וההתייחסות אליו כאל עבודה זרה נתגבשה בשלהי תקופת בית ראשון. לאל שלנו שמות רבים, הנזכרים במקרא, וחלק מהם רומזים להטמעת פולחנים זרים בתוך הדת שלנו, כמו `רוכב ערבות` או `סיני`.

המקרא מספר על מלכים שהנהיגו פולחנים כאלה אפילו במקדש, ובולטת מכולם הביקורת של ספר מלכים כלפי המלך מנשה:

א בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ, וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ: ב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ג וַיָּשָׁב, וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו, וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל, וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעֲבֹד אֹתָם: ד וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית יְהוָה, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה: בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי: ה וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְהוָה: ו וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן, וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים, הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיס.

אם חוקי התורה, כפי שמנסח אותם ספר דברים, היו מיושמים במקרה של מנשה, היה צריך מישהו (מי?) להוציא את המלך אל מחוץ לשערי ירושלים, ולרגום אותו למוות באבנים. הדבר לא נעשה. מנשה זכה לחיים ארוכים, ובניגוד לכתוב בתנ"ך, היה, ככל הנראה, מלך מוצלח, ששיקם את ממלכת יהודה אחרי החורבן שגרם לו אביו חזקיהו.

`חוק בוזגלו` תובע יחס שווה לאזרח הפשוט ולמלך. בפועל, יתקשה מאד האזרח הפשוט להוכיח חפותו, אם מישהו החורש לו רעה ילשין עליו שהוא מתפלל לאלים זרים. התביעה של התורה מהשופט להקפיד ולוודא ש-`הֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב, וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר`, מובנת, אך קשה ליישום.

עוד דוגמה להבדל הענק בין התביעה הפונדמנטליסטית של ספר דברים לבין המציאות היא רצפת בית הכנסת הטברייני מהמאה השישית. באותה תקופה היהדות כבר לא הרגישה מאוימת על ידי הפגאניות, ועל כן לא היתה לטבריינים כל בעיה לשלב את דמותו של אל השמש הליוס במרכז רצפת הפסיפס של בית התפילה היהודי המקומי. מה אומרים על כך חרדי טבריה של היום, זה כבר עניין אחר...