שום תשים עליך מלך - דברים י"ז | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ת.פרסום: 11/03/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

רגע טרם כניסתם לא"י, לחיים עצמאיים וריבוניים, מקבלים בני ישראל ממשה מערכת של ציוויים והלכות הנוגעים לחיים ממלכתיים: מינוים ותפקידם של שופטים ושוטרים, הלכות מלכים, כוהנים ונביאים, הלכות מלחמה ומצור, פרשת עגלה ערופה, העוסקת באחריות יישוב על מעשה פשע הנעשה בקרבתו, הקמת ערי מקלט להגנה על מי שהרגו בשוגג, מפני נקמת הדם ועוד.

בפרק הקודם עסקנו בהלכות שופטים, באמירה ברורה אודות המצופה מהם: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".

בפרק הזה אנו עוסקים בהלכות מלכים. סוגיית מינוי מלך נפתחת בפסוק הבא: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". הפרשנים חלוקים ביניהם, האם התורה מצווה מינוי מלך: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", או מתייחסת למינוי מלך בשלילה, כהיענות בלית ברירה לדרישת העם: "וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם". הרמב"ם עומד בראש האסכולה הרואה במינוי המלך ציווי. אני נוטה יותר לגישתם של אברבנאל ואחרים, הרואים במינוי מלך ברירת מחדל. כך או כך, אין ספק שעיקר עניינה של התורה בהלכות מלכים, היא בהגבלת כוחו של המלך, על מנת שלא יהיה "מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם" – מלך אבסולוטי, העומד מעל החוק, משליט עריצות ומשתמש בעוצמתו לצבירת עושר בלתי מוגבל.

המעניין בסוגיה, הוא המתח בתנ"ך בין מונרכיה לאנרכיה. מצד אחד, כל העולם היה מלוכני, והתורה הבינה שזאת דרישת העם וכנראה אין טעם להילחם בה. מצד שני, היהדות מאוד לא אוהבת שלטון של אדם על אדם. הפתרון הוא הגבלת השלטון – כפיפות לחוק (לתורה, במקרה זה) ואיסור גורף על המלך לנצל לרעה את מעמדו כדי לרכוש נכסים, ובאופן מפורט ומפורש – לא להרבות זהב, סוסים ונשים ולא להתנשא על נתיניו.

ובלשון הכתוב: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וַיהוָה אָמַר לָכֶם: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ, הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

בחלוף השנים – אכן, העם דורש מלך ככל העמים, לאחר דורות שהתנהל ללא מלוכה, כאשר שופטים הנהיגו אותו מפעם בפעם, ולאחר מכן שמואל הנביא עמד בראש העם. כאשר פנו בנדון לשמואל, הוא התייחס לדרישתם בשלילה.

בניו של שמואל הנביא סרחו, בדומה לבניו של עלי לפניו, מה שכבר מרמז לנו על הבעייתיות במונרכיה, שבה עובר השלטון מאב לבנו ולא תמיד הבנים ראויים. משום מה, הלקח של העם מכך שבניו של שמואל לא הלכו בדרכו, היה – דרישה למלך. שמואל אינו אוהב את הרעיון. אלוהים אומר לו שאין מנוס ואי אפשר לעמוד מול דרישת העם. אולם הוא מטיל עליו ללמד את העם את "משפט המלך" – כלומר את המגבלות המופיעות בדברים יז.

ניתן היה לצפות משמואל שיקרא לעם, יסביר להם שהוא נענה לבקשתם, בכפוף למשפט המלך. שמואל כינס את נציגי העם, ואת משפט המלך הציג על דרך השלילה – לא אמר להם מה נאסר על המלך, אלא הזהיר אותם מפני המשמעות של מלוכה: המלך ינהג בניגוד למשפט המלך – ייקח את בנותיכם וכו` וכו`. לבסוף, משלא שכנע את העם חזר לאלוהים ואז קיבל שוב את ההוראה להיכנע לרצון העם.

שאול נבחר למלך, ואח"כ עברה המלוכה לבית דוד. שלמה מוצג בראשית דרכו כמופת של מלוכה על פי דרישות התורה. הוא החכם באדם, מי שאלוהים האציל עליו מחכמתו, מי שזכה לבנות את בית המקדש ולעמוד בראש הממלכה בשיאה. ולפתע, בשיא עוצמתו ותהילתו – מהפך. השררה עלתה לראשו והשתלטה עליו. התיאור מציג את שלמה כמי שחטא בכך שעבר בדיוק על האיסורים במשפט המלך שבפרשתנו – אחת לאחת. בעקבות ריבוי הנשים הוא התדרדר בהשפעתן לעבודה זרה. בסופו של דבר נענש בקריעת ממלכתו. ללמדך עד כמה הרסני יצר השררה ומעוור ומשחית אפילו את החכם באדם.

ומכאן הלקח לימינו – יצר השררה הוא הרסני ויש לרסנו. השלטון משחית ויש לפקח עליו. הפרשיות המביכות בבית המלוכה הבריטי, לדוגמה, מעידות על הבעייתיות ברעיון המלוכני – בכך שהכישורים ההופכים אדם לראוי לשלטון, כביכול, הם העובדה שנולד להורים מסוימים. כל עוד מדובר במלוכה ייצוגית, ניחא. כאשר המלוכה היא השלטון בפועל, זו כבר סכנה גדולה. הלקח הגדול שהאנושות הפיקה מכך, היא הדמוקרטיה הרפובליקאית. בדמוקרטיה, תקופת השלטון מוגבלת, קיימת תחרות על השלטון והשליט נבחר בידי העם. השליט כפוף לחוק, בית המשפט בלתי תלוי, השלטון חייב להעמיד עצמו למשפט העם. החיים הדמוקרטיים מקדשים ערכים כחופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש היצירה ומוסדות כמבקר המדינה, אופוזיציה וכו`.

עלינו, האזרחים, לפקוח עין ביקורתית וחשדנית על השלטון, ולדרוש ממנו דבקות בטובת הציבור והעדפתה על טובתו הפרטית. כאשר אנו מבקרים בצריף של בן גוריון בשדה בוקר או רואים את דירתו הסגפנית של בגין המוצגת במרכז מורשת בגין בירושלים, קשה שלא להרהר במנהיגים שעשו ועושים לביתם, החיים אורח חיים ראוותני במגדלי אקירוב, בקיסריה, בחוות שקמים או בשורת דירות ברחבי הארץ. לא בכדי, ריח של שחיתות מלווה כל העת את ראשי הממשלה האחרונים, כשאחד מהם אף הורשע בשוחד.

התורה עוסקת במינוי מלכים. אנו התקדמנו מאז לשלטון דמוקרטי, שהוא בהכרח טוב יותר, אולם יצר לב האדם והתאווה לשלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד עדיין מאתגרת אותנו כפרטים, ומחייבת אותנו כחברה לפקוח עין על המנהיגים ולוודא שאינם עבדים לתאוותיהם.

... ועל הנשיא האנס הסדרתי עוד לא אמרנו דבר.