אש התועבה - דברים י"ח | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, ציור יונה ארזי ת.פרסום: 11/03/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פעמים אינספור לאורך ספרי התורה, וכן בספר דברים, מצווים אנו לאהוב את הגֵר, להתייחס אליו בשוויוניות, לאהוב אותו כמונו. איך עובדה זו מתיישבת עם הורשת הארץ מעמי כנען? מדוע אין הם יכולים להישאר בארץ כנען, יחד עם בני ישראל, ועם ישראל יתייחס אליהם כאל גרים, כפי שהוא מצווה.

כנראה שהתורה מבחינה בין גרים באופן כללי, לבין עמי כנען. הסיבה לכך, היא החשש מפני השפעתם הרעה על עם ישראל, שעלול ללכת בדרכי התועבה שלהם. ובראש מצעד התועבה – קורבנות אדם.

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.

שוב ושוב חוזרת התורה ומזהירה את עם ישראל מפני התועבה הזאת, מפני תועבת קורבנות האדם, מפני הפולחן האקסטטי שבו אנשים מעבירים את בניהם ובנותיהם באש. וכדי למנוע את ההשפעה הזאת על בני ישראל, נעקרים עמי כנען מן הארץ, למרות הגישה העקרונית של אהבת הגר.

****

אין זאת הפעם הראשונה שאני כותב זאת. כשכתבתי זאת לראשונה, ננזפתי על ידי קורא אקטיבי, על כך שאני מתעלם מכך שהמחקר המדעי סותר את המיתוס כאילו קורבנות אדם אפיינו את כל עמי כנען. כשחזרתי על כך בשנית, ננזפתי בשנית על שעמדתי במריי וחזרתי לסורי.

איני מתווכח עם מחקרים מדעיים. המחקר המדעי האחרון הוא אמת לאמתה, עד הממצאים שיסתרו אותו. או לא. להגנתי, אזמין כעד את מו"ר אחד העם, במאמרו "משה".

"כמה עלולים המלומדים להפליג בערכם של חידושיהם, ואינם רוצים לראות דבר פשוט זה, שלא כל אמת אַרכיאוֹלוֹגית היא גם אמת היסטורית. האמת ההיסטורית אינה אלא זו, שמגַלה את הכוחות הפועלים בחיי החברה האנושית. כל שפעולתו בחיים ניכּרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית; וכל שאין רישומו ניכר במהלך החיים הכלליים, אף אם מצד עצמו אין מציאותו המוחשית בזמן מן הזמנים מוטלת בספק, אינו אלא אחד מאלפי רבבות הנמצאים, שמציאותו של כל אחד מהם לעצמו היא בוודאי `אמת` במובן המוחשי, אבל – אמת שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום, ולכן היא כאִלו אינה".

יתכן שמצד האמת הארכיאולוגית, כל עוד לא הוכח אחרת, רוב עמי כנען לא עסקו בקורבנות אדם. אבל מצד האמת הארכיאולוגית, כל ספר דברים כלל אינו נאומו של משה. ובכלל, ספק אם משה הוא דמות מציאותית, אם הייתה כלל יציאת מצרים, אם בני ישראל נכנסו לארץ כנען.

הכל יתכן. אולם כשאני לומד תורה, איני עוסק באמת הארכיאולוגית. היא אינה מעניינת אותי, אלא במקום שהיא משרתת את יכולתי להבין את האמת ההיסטורית. אני עוסק באמת ההיסטורית.

האמת ההיסטורית, היא שהתורה מנהלת מלחמת חורמה בקורבנות אדם ושהנביאים ממשיכים לנהל מלחמת חורמה בקורבנות אדם. האמת ההיסטורית היא שהם מציגים את הפולחן הזה כפולחן עמי כנען, שעלול להשפיע על עם ישראל. עלול להשפיע? משפיע גם משפיע. כאשר אנו רואים ריבוי חקיקה וריבוי הטפה נגד איסור מסוים, אות הוא כי הוא היה נפוץ בקרב עם ישראל, ולכן היה צורך להילחם בו.

סיפור עקדת יצחק הוא חלק מהמאבק בפולחן הזה. הוא מעביר מסר שהיהדות אוסרת את הפולחן הזה, לא כיוון שהיהודים אינם מסורים לאלוהיהם – הם אינם מסורים פחות מבני הדתות השונות, אלא אלוהים אינו חפץ בקורבנות אדם ולכן הם אסורים בתכלית האיסור.

הם תועבה. אין תועבה גדולה מהם. המילה גיהינום נגזרת מגיא-בן-הנום בירושלים, אותו מרכז עבודת המולך, שעיקרה "העברת הבנות והבנים באש". "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו ז לא).

****

ועוד נקודה אחת למחשבה.

בפרשת מותם של נדב ואביהו, בניו של אהרון הכהן, הוצג האירוע בידי כמה כותבים ב"מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות" כביטוי לתאוות קורבנות אדם של האלוהים.

וזה סיפור המעשה. "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". אני פירשתי את האש הזרה כאש הקנאות הדתית. אולם בעת כתיבת מאמרי לפרק הזה, עלה על דעתי כיוון נוסף.

על האש הזרה נאמר: "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". כשירמיהו גוער בעם על שריפת בניהם ובנותיה באש הוא אומר בשם ה`: "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו ז לא). ובפרק יט אומר ירמיהו: "וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". ובפרק לב: "וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאֶת לְמַעַן הַחֲטִיא אֶת יְהוּדָה".

השימוש החוזר של ירמיהו בביטוי "אשר לא ציוויתי" בנוגע להעברת הילדים באש, בדיוק באותו ביטוי שנאמר על האש הזרה של נדב ואביהו: "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" מעוררת בקרבי את החשד, שמא נדב ואביהו, באקסטזה הדתית שלהם, עמדו לבצע את התועבה הזאת, תועבת קורבנות אדם. ולכן הם הומתו.

****

בתפילת "אל מלא רחמים" אנו אומרים על המנוח ש"ה` הוא נחלתו". מקור הביטוי הוא בפרק שלנו. הביטוי המקורי אינו קשור כלל למוות, אלא לשבט לוי, שלא קיבל נחלה בארץ ישראל, כי ייעודו הוא עבודת ה`, ונאמר עליו שה` הוא נחלתו.