בומבה של נביא | דברים י"ח | מני גל

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 11/03/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ, מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. טז כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל, לֵאמֹר: לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי, וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד, וְלֹא אָמוּת.

מי צריך נביאים בכלל? הנימוק שנותנת התורה בהחלט מעניין: ביום מתן תורה גילה העם כי הקרבה לאלוהים והאפשרות של שמיעת דברו באופן ישיר – מפחידות אותו פחד מוות. את תפקיד המתווך של דבר אלוהים לעם הפשוט ימלא הנביא. אם כן, אם יבוא בן אדם אל אחיו וידבר בשם אלוהים – נביא הוא, ואת דבר אלוהים המושמע מפיו – יש לקיים.

מעמד מיוחד זה של הנביא לא היה מובן מאליו, ואפילו משה לא היה משוכנע שיש בו צורך. בהתייחסו להתנבאותם של אלדד ומידד, אומר משה: וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

הופעת בן אדם מול אחיו עם בשורה נבואית לכאורה בפיו מעלה מיד את השאלה – האם הוא באמת שמע את אלוהים?

כ אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. כא וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהֹוָה? כב אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהֹוָה, וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר, וְלֹא יָבֹא, הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהֹוָה. בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא. לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ!

הנביא המוסמך לדבר בשם אלוהים חייב להיות מקרב עמנו – כך אומר אחד הפסוקים בפרק זה. התנייה זו פוסלת נביאים שמוצאם בעמים השכנים. מקרה בלעם בן בעור הוא מקרה יוצא דופן, ובו שם אלוהים בפי איש זר זה, שלא היה מקרב עמנו, דברי נבואה, ואפילו בלעם עצמו, שהיה מוכר כנביא גדול מאד, ידע והצהיר שהוא יוכל לומר רק דברים שיהוה שם בפיו. לאור פסוקי פרקנו, ברור עד כמה יוצא דופן היה מקרהו של בלעם. אגב, המקרא מספר על נביאים `משלנו`, שהביאו בשורות נבואיות לעמים אחרים, כמו אלישע לארמים או יונה לאנשי נינוה.

התנייה זו, המצמצמת את המאגר האנושי ממנו יבוא הנביא האמיתי לעם ישראל בלבד, אינה מספקת, ועל התורה לתת מענה לשאלה אם כל הנביאים מקרב עמנו הם נביאי אמת. המקרא יודע כי יש בהחלט סיכוי סביר, שנביאי שקר בני עמנו יפיצו נבואות כוזבות, וההבחנה בינן לבין נבואות אמת לא תהיה קלה, ממש כמו הקושי שיש לנו כיום להבחין בין חדשות אמת לבין fake news.

איך יש להבין את הפסוק האומר כי `הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא`? האם מותו של הנביא הזה (טרם זמנו?) יהיה ההוכחה לכך שנבואתו נבואת שקר, או שמא יש בפסוק זה הוראה לבני ישראל לתפוס את הנביא הזה, לאחר שהתברר כי נביא שקר הוא, ולהמיתו? ההבחנה בין נבואת אמת לנבואת שקר מתבססת על משהו נוסף: `אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהֹוָה, וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר, וְלֹא יָבֹא, הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהֹוָה`, כלומר – אם הנבואה לא תתגשם, נבואת שקר היא. כמה זמן יש להמתין כדי לוודא את הדבר, ביחוד אם הנביא לא נתן מועד להתגשמות נבואתו בסגנון `עוד ארבעים יום נינוה נהפכת`? ומה אם מדובר בנבואה הקובעת כי מלך ישראל יצליח במלחמתו עם אויביו? אם זו נבואת שקר – הדבר יוודע רק אחרי שהאסון יתרחש...

על רקע דברים אלה מובנה מחאתו של יונה על כך, שנבואתו לא התגשמה, משום שאנשי נינוה חזרו בתשובה, ואלוהים ניחם על החלטתו להרוס את העיר. לו שם אלוהים בפי יונה נבואה מעט שונה, בסגנון `אם לא תחזרו בתשובה, עוד ארבעים יום נינוה נהפכת`, היה יונה, אולי, משלים עם המשימה שהוטלה עליו ועם מה שקרה בפועל.

נביאי החורבן בשלהי מלכות יהודה בישרו על סופה המר של הממלכה כתוצאה מחטאי העם והנהגתו. למאמינים בתהליכים היסטוריים קשה לקבל את ההסבר המקראי ואת תכני הנבואות האלה. יתכן שלטעויות של שיקול דעת מדיני ואסטרטגי היה חלק חשוב בחורבן שבא על ממלכת יהודה, ויתכן שאפילו אם היו מלכי יהודה נבונים וזהירים, היתה הממלכה הקטנה הזאת מוחרבת תחת לחצן של אימפריות גדולות יריבות.