אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת  |דברים י"ט | מני גל

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 11/03/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ב שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ, אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: ג תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ, וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ, אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ: ד וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה, וָחָי, אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת, וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם: ה וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים, וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ, וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ, וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ, וָמֵת. הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וָחָי :ו פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ, כִּי יֵחַם לְבָבוֹ, וְהִשִּׂיגוֹ, כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ, וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ, וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת, כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

רגע אחרי הכיבוש האכזרי של הארץ, אחרי השמדת העממים אשר ישבו בה קודם, לכשיסתיים הפרק הדרמטי הזה, מתפנה אלוהים לעצב את התרבות ההומנית יותר של חיי העם העברי העומד להתיישב בה. על המתנחלים יהיה להתמודד עם שתי מסורות שליוו את תקופת הכיבוש – האחת היא הרצחנות חסרת החמלה כלפי יושבי הארץ, והשניה היא מנהגי גאולת הדם, שככל הידוע לנו הם מנהגים עתיקי יומין, ובמקומות שונים בעולם הם נהוגים עד היום. שתי מסורות אלה משחיתות את מרקם היחסים, שאמור להתגבש בחברה החדשה שתצמח בארץ החדשה. ידוע מן ההיסטוריה כמה קשה לבצע ניתוק חד ממוסר המלחמה ולטפח חברה, שהרצח בה הוא אסור בתכלית האיסור. גם מנהג גאולת הדם, עם כל ההצדקות שלו, נחשב לפתרון אומלל לבעיה אמיתית, שכן הוא מחולל תגובות שרשרת אינסופיות, המפילות חלל הרבה אנשים חפים מפשע, שכל חטאם הוא ההשתייכות למשפחה והנאמנות לה.

הרעיון של ערי המקלט מתמודד עם מרכיב אחד במנהג גאולת הדם, והוא מנסה לתת מענה למי שהרג בשגגה. בחוק המודרני קיימת הבחנה ברורה בין רצח לבין הריגה, כשההבחנה מבוססת על עיקרון דומה – מידת הכוונה, התכנון והנחרצות שבמעשה. את ההבחנה הזאת מטילה התורה על זקני העיר, יהיו אשר יהיו, ועל מישהו בעיר המקלט, אשר יסייע להם בלכידת הרוצח ובהסגרתו לידי גואל הדם. האם פעולה זו תקטע את השרשרת? לא בטוח. הדבר תלוי בנכונותם של בני משפחת ההרוג להאמין ליושרתם של זקני העיר ושל אנשי עיר המקלט.

יש במנהג עיר המקלט מענה מוצלח לאחת מהבעיות שהחוק המודרני לא הצליח להתמודד עימן. נוכחותו של ההורג בשגגה בקרבתם של קרובי ההרוג היא מקור לכאב ולחוסר השלמה שלהם, מה שעלול לחולל תגובה אלימה מצידם ברגע של סערת רגשות. אפילו צווי הרחקה של ימינו אינם מספקים את הפתרון שמספקת עיר המקלט. עם זאת, המחיר שישלם ההורג בשגגה – גלות לכל ימי חייו – הוא מחיר גדול מאד.

כמה סיפורים מקראיים מתקופת השופטים כמו פילגש בגבעה והמלחמה בבני שבו בנימין שבאה בעקבות פרשה אומללה זו, מעידים על חוסר היכולת של החברה הצעירה של מתנחלי ארץ כנען לקבל עליהם עולם של מנהגים המגבילים את תרבותם הרצחנית, שחושלה בשנות הכיבוש וההתנחלות