דברים כ: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה?! | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, עיבוד תמונה וציור יונה ארזי ת.פרסום: 12/03/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת. כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?! רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא, אֹתוֹ תַשְׁחִית, וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר, אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה, עַד רִדְתָּהּ" (דברים כ` י"ט-כ`).

לא בכדי הצבתי בסיום הפסוק הנפתח במילים "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" סימן שאלה וסימן קריאה. המשתמע מן הפסוק, הוא שהאדם אינו עץ השדה. הפסוק הזה מופיע בהלכות מלחמה, בהלכות מצור. התורה אוסרת על הצבא לכרות עצי פרי להם הם זקוקים לצרכי המצור. הסיבה לכך היא הגנת הטבע. הפסוק מציב שאלה רטורית: כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?! מה, העץ הוא אדם, שיכול לברוח ממך או להחזיר לך מלחמה שערה?! הוא נתון בידיך. עליך לשמור עליו.

משמעות האיסור הזה, היא שאפילו בזמן מלחמה, כאשר יש צורך מלחמתי בעצים, האדם מוגבל, אין הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, הוא כפוף לחוקי המלחמה, ובין החוקים הללו הוא נדרש לשמור על העץ, לשמור על הטבע, להגן על הסביבה. הנה, הוכחה למקומו של ערך השמירה על הסביבה ביהדות, הרבה לפני שהמציאו את איכות הסביבה ואת הקיימוּת. שאלת איכות הסביבה נובעת מאחת השאלות המרכזיות בהן עוסקת מחשבת ישראל – מה מקומו של האדם, נזר הבריאה, בטבע? מה מקומו בעולם? מה תפקידו?

המשמעות שאנו רגילים לייחס לשבר הפסוק "כי האדם עץ השדה" שונה פעמיים מן המקור. ראשית, במקור לא האדם משול לעץ, אלא העץ - לאדם. שנית, בדימוי הזה, האמירה היא שהעץ אינו דומה לאדם.

אבל אם למישהו לא נוח עם ההיפוך שאנו עושים בפשט הפסוק, יש לנו אילנות גבוהים להיתלות בהם. כבר חז"ל עשו כן. אמנות המדרש, שהינה מרכיב יסודי ומרכזי בתרבות היהודית, היא אמנות הוצאת הדברים מהקשרם. הדורש לוקח שברי פסוקים ומעניק להם משמעות המשרתת את המסר של המדרש. לעתים המסר הופך ב-180 מעלות את פשט הפסוק. (לדוגמה – בפסוק מתהילים "מכל מלמדיי השכלתי", מתגאה המשורר שהוא משכיל וחכם יותר מכל מוריו, או ממי שמתיימרים ללמדו. חז"ל דרשו זאת בפרקי אבות כביטוי לענווה של תלמיד חכם – "איזהו חכם, הלומד מכל אדם", ורבי חנינא אף הפליג ל"מכל מלמדיי השכלתי, ומתלמידיי יותר מכולם").

כבר חז"ל לקחו את שבר הפסוק, הפכו אותו לדימוי של האדם לעץ ולאמירה שהאדם אכן דומה לעץ. כך מצוטט ר` יוחנן בתלמוד הבבלי: "וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב (= שכתוב) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, וכתיב אותו תשחית וכרת. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא - ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו - אותו תשחית וכרת" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ז, ע"א).

ר` יוחנן משווה את העץ לתלמיד חכם. אם הוא הגון וראוי לכך, יש לאכול מפירותיו וללמוד ממנו. אם לא – מותר להשחית ולכרות אותו. להשחית ולכרות רב?! רש"י ממתן זאת: "אם הגון הוא - ממנו תאכל, למוד הימנו, ואם לאו - אותו תשחית, סור מעליו". כלומר – מרב כזה אין מה ללמוד. עצם אי הלימוד ממנו, הוא השחתתו וכריתתו.

בילקוט שמעוני, לקט מדרשים קדומים על פסוקי התנ"ך, נכתב: "ולמה נמשלו דברי תורה לעץ? לומר לך - מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים, והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה תורה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מהם, ומתלמידיי יותר מכולם. כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר: `עץ חיים היא למחזיקים בה".

חז"ל לא היו האחרונים לדרוש את הפסוק. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, אמר: "כי האדם עץ השדה: אדם ואילן – היינו הך / אחד קשה ואחד רך / אחד גבוה ואחד מך / אדם ואילן היינו הך" [מך = נמוך].

והרב שמשון רפאל הירש, במאה ה-19 כתב: "תקומתו של העץ איננה מושרשת בענפים ובעלים ובפירות המפוארים, אלא בשורשיו, שהם מחוזקים במקום אשר הרוחות והסערות לא תגענה שמה. הם מתחזקים על מקור מים חיים של התחדשות. העץ איננו דואג בזמן שהסערות תופסות אותו, מנענעות אותו וכופפות אותו, הוא לא נע ולא זע ממקומו, וכל זמן שהוא לא נעקר ממקומו, היה תהיה לו תקומה! ועל כן נמצא שהאילן לא הפסיד כלום, אדרבא - החליף כוח במאבק. כן הוא האדם. כל זמן שהוא נצמד לשורשיו הרוחניים - שום רוח לא תעקור אותו ממקומו. ונהפוך הוא, הסערות תעוררנה את כוח ההתחדשות!"

****

גם ללא קשר למדרשים על הפסוק, מקורותינו משופעים בביטויי זיקה בין האדם לעץ. דוגמאות מן התנ"ך: א. כאשר הנביא ישעיהו מעודד את העם להאמין בגאולה העתידה לבוא, הוא מדמה זאת לעץ המתחדש מתוך עצמו: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (יש` י"א, א`). ב. עוד דימוי של עם ישראל לעץ בנבואת ישעיהו: "לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב, לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל, כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי" (יש` ס"ה, כ"ב). באמרו "כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי", כוונתו לכוח ההתחדשות האינסופי, המצוי בצמיחתו המתגברת על הזמנים ופגעיהם. ראינו זאת בהשתקמות יערות הכרמל אחרי השריפה הגדולה, לפני שנים אחדות. הנביא טוען שכך גם עם ישראל יחזור למולדתו ויתחדש בכוחות החיות הטמונים בו. ג. איוב: "כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה: אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף, וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל. אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ, וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ. מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע" (איוב י"ד, ז`-ט`). ד. המפורסם במשלים – משל יותם (שופטים פ` ט`). "הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ" – משל פוליטי, שבו הזית, התאנה והגפן מסמלים בני אדם בעלי תכונות הנהגה, שסירבו לקחת עליהם את התפקיד והעדיפו "לעשות לביתם", והאטד משול למי שאינו ראוי, אך לוקח את תפקיד ההנהגה וחוגג את בחירתו בדברי יוהרה, רהב ואיום. ה. בתהילים מושווה הצדיק ל"עֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תה` א`, ג`). ו. ועוד השוואה של הצדיק לעץ בתהילים: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תה` צ"ב, י"ג).

דוגמאות משל חז"ל: א. אחד החכמים נפרד מחברו. החבר ביקש ממנו שיברכו וזה נוסח הברכה: "אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצִלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו, וישב בצִלו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין – הרי פירותיך מתוקין, שיהא צלך נאה – הרי צלך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? אם בתורה – הרי תורה, אם בעושר – הרי עושר, אם בבנים – הרי בנים. אלא: יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך" (בבלי, תענית ה` ע"ב, ו` ע"א). ב. "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז... מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף [= מתחדש] ושורשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אינן מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות – עמד הקנה במקומו. אבל הארז... כיוון שנשב בו רוח דרומית, עוקרתו והופכתו על פניו" (בבלי, תענית כ` ע"ב). כלומר, לעתים דווקא האדם הגמיש, הנכון לפשרות, הרך לכאורה, הוא בעל השורשים והיציב, ואילו הקשה והעקשן, ישבר ברוח.

אחת המשניות האהובות עליי בפרקי אבות, ושכל חיי היא משמשת לי תמרור הכוונה, שייכת לרבי חנינא בן דוסא: "כל שמעשיו מרובים מחוכמתו – חוכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת" (אבות, ג`, י"ב). את המשנה הנפלאה הזאת מפרש ומרחיב ר` אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: `וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב` (יר` י"ז, ו`). אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: `וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי` (יר` י"ז, ח`)" (אבות, ג`, כ"ב).

מי שמקדיש את חייו ללימוד מופשט ורוחני גרידא, אך מעשיו בפועל מועטים, משול לעץ שעיקרו גזע וענפים, אך חיבורו לקרקע רופף ולכן כל רוח מצויה תעקור אותו ממקומו. לעומתו, מי שהידע והחוכמה שלו מיועדים למעשה המועיל לחברה ולעולם, משול לעץ ששורשיו עמוקים ואף החזקות שברוחות לא תזזנה אותו ממקומו.

****

שערי מדרש לא ננעלו, וגם היום דורשים חכמים את הפסוק. כך, למשל, היימן הירושלמי – שם עט של אברהם מאיר הברמן – 1901-1980, משורר וחוקר ספרות עברית: "ולמה זכו אילנות לראש השנה המיוחד לעצמם? ראו שניתן ראש השנה לבני אדם, באו ואמרו: כתוב בתורה `כי האדם עץ השדה`. נמשל אדם לעץ ועץ לאדם. ואם כך, מה אדם יש לו ראש השנה, אף עץ בדין הוא שיהיה לו ראש השנה. וכיוון שדיברו אילנות דברים של טעם נתקבלו דבריהם. אמרו להם: באיזה חודש נקבע ראש השנה שלכם? השיבו אילנות: כיוון שאנו צריכים למים, קבעוהו בשבט, שמזלו דלי".

גם נתן זך דורש את הפסוק "כי האדם עץ השדה". במדרש שלו, קיימת זיקה הדדית בין האדם והעץ – לעתים האדם משול לעץ ולעתים העץ משול לאדם. אולם בניגוד לנבואות ישעיהו ואיוב, לחז"ל ולרש"ר הירש, שאצלם העץ מבטא התחדשות תמידית, בשיר האבל הפסימי של זך, הדבר העיקרי המבטא הן את האדם והן את העץ הוא המוות והסופיות. כאשר האדם או העץ נגדעים – זה סופי. כאשר הם צמאים למים ואין מים – זה סופי. כך גם כשהם נשרפים באש. ובסופו של דבר, האדם נקבר באדמה, פיו מלא עפר, ומר לו בפה... כמו עץ השדה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה: 
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה: 
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרַף בָּאֵשׁ
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה: 
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרַף בָּאֵשׁ
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה: 
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאַר צָמֵא
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

השיר מקסים, אך... אני מבכר את האופטימיות של משלי התנ"ך ומדרשי חז"ל, על הפסימיות בשירו של זך.

****

ואנקדוטה לסיום - בראיונות עם נתן זך, ששמעתי וקראתי, הוא תמיד מספר שאת השיר הוא כתב ב-82`, בעקבות נפילת החללים במלחמת לבנון הראשונה. זכרונו של זך בוגד בו – השיר מופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה", שיצא ב-1980, שנתיים לפני המלחמה.