לא בניו - דברים ל"ב | עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה ויקיפדיה | נחלת הכלל ת.פרסום: 31/03/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

משה ממשיך ונושא דברים על ערש דווי.
הפעם הנאום (הנקרא "שירת האזינו") אינו מופנה לבני ישראל אלא לעולם כולו:
א הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי ׃

ניסיון נואש להשאיר לבני האדם את תורתו, שהוא קורה לה תורת החיים:
מו וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת ׃ מז כִּי לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ ׃

משה גם מתאר את הדברים שלו (את תורתו) כחלק מהטבע, כלומר כמשהו אמיתי שאפשר להרגיש ולחוש אותו:
ב יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב ׃

הדברים הם גשם, טל, טיפות מים חיים במרחבים בהם צומח דשא ועשב - נפלא.
גם את אלוהים מתאר משה כאל מלא צדק. כאן גם נקרא אלוהים בפעם הראשונה "צור", כפי שכתוב במגילת העצמאות: "מתוך בטחון בצור ישראל אנו חותמים היום....".
ד הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא ׃

אז הצור, אלוהים, תמים ומלא צדק, ואילו בניו?
את בניו של האל, בני ישראל, מכנה משה ככאלה שכבר אינם בניו. האב מתכחש לבנים שלו:
ה שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל ׃

הם השחיתו את דרכם (שחת לו) ולכן הם לא בניו. והמום (הפגם) שנמצא בהם הוא שהם כעקשנים ופתלתלים (עקשנים במובן שאינם משנים את דרכם ומקבלים באמת את המצוות ופתלתלים משום שהתנהגותם אינה עקבית).
מכאן ואילך ממשיך משה ומסביר, בלשון מאוד קשה וגם מאוד קשה להבנה, עד כמה עם ישראל כפוי טובה ואינו מכיר בדברים הטובים שאלוהים מרעיף עליהם.
משה, לאחר כל השירה הארוכה, מנבא שבסופו של דבר אלוהים יעזור לעם ישראל מול הגויים. ומדוע? לא בגלל שבני ישראל שינו מדרכם הקלוקלת, אלא משום כבודו של אלוהים שלא יוכלו הגויים להגיד שהבטחת אלוהים לשמור על עם ישראל מופרת:
מג הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ ׃

כלומר – כשהגויים ישמחו במצבם הגרוע של בני ישראל, אלוהים יתעורר, יקום את דם היהודים וישיב אותם לארצו.
תעודת ביטוח אלוהית המשחררת את עם ישראל מאחריות לשרידותו.

ועכשיו מגיע השיא.
המנכ"ל, משה, לא השיג את התוצאות שהבעלים (אלוהים) ציפה ממנו להשיג.
הוא קבל כלים רבים לביצוע המשימה – ניסים, מופעים אור-קוליים, ניצחונות בקרבות, חיסול יריבים מבית (בני קורח) וכו` – ובכל זאת העם אינו מקבל את התורה וממשיך לחטוא. כבר ברור לבעלים ולמנכ"ל כי העם ימשיך לחטוא גם בעתיד.
ואז הבעלים מגיש את החשבון – המנכ"ל מפוטר, אפילו בונוס על המאמץ הוא לא יקבל (לא ייכנס לארץ). אלוהים (הבעלים) מונה 2 סיבות:
- אירוע מי המריבה
- משה ואהרון לא הצליחו במשימת קידוש אלוהים בעיני העם.
נא עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל ׃

הסיום נראה מאוד עצוב ואפילו אכזרי:
מט עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה ׃ נ וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֨יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו ׃

אלוהים אומר למשה – עלה על ההר, תסתכל על הארץ המובטחת ושם תמות. 
אנחנו עוד לא יודעים איך יתרחש אירוע המוות עצמו – נחכה עוד קצת ונדע.

אז מה הלקח מכל זה? איך אפשר לקבל את הסיום הזה? את הכישלון המהדהד של הניסוי האלוהי הגדול?
אני חושב שכמו הורים המפתחים ציפיות מאוד גבוהות מהילדים שלהם כך אלוהים.
והילד? שקבל אלפי שעות של מורה פרטי לפסנתר מתגלה כבעל כשרון בינוני ומטה לפסנתר, גורם להורים לעוגמת נפש ותחושת כישלון חיים.
כגודל הציפיות כך גודל האכזבה.