יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל - דברים ל"ג | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה pixabay Image by Michal Jarmoluk ת.פרסום: 01/04/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

שירת "האזינו", בפרק הקודם, הסתיימה ב"האפי אנד". השירה מנבאת את המהפכה הציונית, את שיבת ציון, את קיבוץ גלויות, את הקמת מדינת ישראל, את הניצחון על אויבי ישראל. אבל הדרך, הדרך... דרך חתחתים זרועת מוקשים. אלפים שנות גלות, רדיפות, סבל, עלילות דם והשואה בסופם.

כל העתיד המתואר בה, הוא אופציונלי. אם ישורון שישמן יבחר שלא לבעוט, הוא ימשיך לשבת לבטח בארצו.

אך למרות הסוף הטוב, ולמרות האפשרות לבחור בדרך שתמנע את החורבן והגלות, זו שירה קשה, מאיימת, כואבת, מרה. קשה לסיים כך את התורה.

ולאחר השירה, מסתיים הפרק הקודם בהוראה של אלוהים למשה לקום ולעלות להר כדי להיפרד מהחיים ולמות. "וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ".

אנו מצפים לכך שהפרק שאחריו יפתח במילים: וישכם משה בבוקר, ויחבוש את אתונו, ויעל להר נבו, ויאסף אל אבותיו. אך... סורפרייז!

אם את שירת "האזינו" אלוהים הכתיב למשה, רגע לפני מותו, מממש הנדון למוות את זכות הבקשה האחרונה. אך אין הוא מבקש את הבקשה. הוא אינו שואל שאלות קיטבג. הוא קובע עובדה. את המילה האחרונה – הוא אומר. התורה תסתיים בברכה שלו. והברכה שלו היא ברכה נדיבה, נקיה מאיומים, מהתניות ומקללות. הפעם משה בא בטוב, ונפרד מעמו בברכה נפלאה. לא עוד "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", אלא "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ".

משה מבטיח לעמו שגשוג, עצמאות, שלום וביטחון. אם רק נפזר קצת "זהבים", זו ממש גלויית "שנטובה".

אך היפה והמעניין בברכה, זו הגישה הפלורליסטית שבה. משה מדבר על אחדות ישראל, אך לא על אחידות. הוא מכיר בשונות שבין השבטים בעם, ואינו רואה בה כל רע. יש מקום לגישות שונות, לדעות מנוגדות, לתפיסות עולם ייחודיות ויש לכבד את השונות ואת השונים. אין כל רצון וכל צורך ליצור אחידות. אולם אין זו שבטיות לשמה, שבטיות מפלגת, שבטיות המנוגדת לממלכתיות. משה מדבר על "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר על אחדות בין הפלגים והזרמים השונים. מגוון הדעות רצוי ומבורך, ובלבד שהכל מיועד להגשמת המטרות המשותפות של הכלל. הדרכים להגשמה שונות, כולן ברוכות וכולן רצויות, ובלבד שאין הן סותרות את המטרה המשותפת.

משה מכיר את השבטים, כפי שיעקב הכיר את בניו. אלא שבניגוד ליעקב בברכתו, משה מקפיד לציין את החוזקות של כל שבט, מתוך מגמה להעצים את החוזקות הללו כדי לחזק ולטפח את השבט ודרך חיזוק כל השבטים – לחזק את עם ישראל.

"וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר – בְּאֹהָלֶיךָ". אם היתרון היחסי של זבולון הוא בתקשור עם החוץ, יש לטפח את תכונתו זו לטובת השבט ולטובת העם כולו. אם היתרון היחסי של יששכר הוא בתחומי הפנים, החברה – בכך עליו לעסוק. בני זבולון יהיו שגרירי ישראל ויעסקו בסחר בינלאומי, כי זה אופיים, זו התמחותם, בכך הם יכולים להצליח וזו תרומתם הגדולה לכלל ישראל. בני זבולון, לעומתם, יהיו העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים, העובדים הקהילתיים. בזה כוחם, זה יתרונם, זה מיצוי כישוריהם וזו תרומתם הגדולה לכלל. לוי יוציא את המחנכים והמדריכים. מיהודה יצאו המנהיגים.

וכאשר כל שבט בישראל יתרום את תרומתו המקסימלית בדרכו שלו, בתכונותיו הייחודיות, ביתרונותיו הסגוליות – או אז "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב, אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל! מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה, מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ, וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".