אלהים התימני שלנו - דברים ל"ג | מני גל

מאת: מני גל התמונה ויקיפדיה, נחלת הכלל ת.פרסום: 01/04/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.

שלושה מקומות מוזכרים בפסוק זה: סיני (הר סיני?), שעיר (אדום?) והר פארן (רכס ההרים שממערב לערבה, בין מדבר צין למדבר פארן ולנחל פארן?). פרשנים מוקדמים רואים את שלושה המקומות האלה כמציינים את נתיב נדודי ישראל במדבר – בין הר סיני, יהא אשר יהיה מקומו, לבין ערבות מואב.

כדאי להרחיב מעט את קשת האפשרויות שפסוק זה מציג בפנינו.

נתחיל בסיני. יש המשערים כי השם לקוח משמו של אל הירח האכדי - סין , אל בעל חשיבות מרכזית אצל עמי המדבר. פרופ` ישראל קנוהל מציע, שהשם `סיני`, למרות שהוא קשור לאזור מדברי שבין ארץ כנען למצרים, משמר זיכרון לאלוהות אכדית, שהשבטים השמיים מתקופת אברהם אבינו הביאו עמם לארץ כנען, אלוהות שהתמזגה מאוחר יותר עם אלים ממוצא מדייני, ואשר היתה מוכרת בתקופת המקרא הקדומה בשם יהוה, כמו בפסוק שלנו. אם נכון הדבר, ו`סיני` בצפון מקורו, הרי שקשר זה נמחה לחלוטין, או שהוא משוקע עדיין בפסוקי מקרא קשים להבנה, כמו מזמור ס"ח בתהלים, בו עוסק קנוהל ביסודיות.

הפולחן המדייני, שהשפיע, על פי תיאוריה זו, רבות על ראשית הדת העברית המקראית, היה שונה במאפייניו מהפולחן הכנעני, לא רק בשם `יהוה` לעומת השם `אל`, אלא גם בחוויית האש, תולדה של אירועים וולקניים באזורי המדבר, לעומת הגשם, הקשור באלים הכנעניים, ובמיוחד בבעל, שנערץ על יכולתו להביא גשם לארץ כנען הצמאה.

נזכיר פסוקים מקראיים נוספים, הקושרים את יהוה לסיני, לדרום המדברי ולאש:

שופטים ה`: ד יְהוָה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. ה הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה: זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

האל יהוה מוזכר כאן בצמוד לשעיר, לשדה אדום ולסיני. האירועים הקוסמיים המלווים את יהוה הם שילוב של רעש אדמה (ארץ רעשה), התפרצויות וולקניות (הרים נזלו) וסופות גשם.

חבקוק ג`: ג אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. ד וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה. ה לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו. ו עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם; הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ.

גם בפסוקים אלה מספר חבקוק קשור האל `אלוה` (ולא יהוה) בתימן (דרום) ובהר פארן. האירועים הקשורים בהופעתו נראים כהתפרצויות וולקניות או כרעש אדמה.

יתכן ופרופ` קנוהל צודק, ולפנינו עדויות על התמזגות של פולחנים קדומים – מסופוטמיים או אכדיים, כנעניים ומדייניים – התמזגות שהשאירה שרידים בשירות קדומות כמו תהלים ס"ח, שירת דבורה ו`זאת הברכה`. נביאים מאוחרים יותר, כחבקוק, כבר השתמשו בביטויים קדומים אלה כמרכיבים נמלצים של תיאורי הופעת האלוהים.

ככל שהתרחקו קוראי התנ"ך מתקופת כתיבת פסוקיו, הלכו הפרשנויות ועשו חופש לעצמן, כמו המדרש הבא:

כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות: מסיני בא - זה לשון עברי; וזרח משעיר למו – זה לשון רומי; והופיע מהר פארן – זה לשון ערבי; ואתא מרבבות קדש – זה לשון ארמי" (ספרי, דברים).

ורש"י מוסיף את הגרסה הפרשנית שלו: "מסיני בא" - יצא לקראתם, כשבאו להתייצב בתחתית ההר, כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר `לקראת האלהים`, למדנו שיצא כנגדם. "וזרח משעיר למו", שפתח לבני שעיר שיקבלו את התורה, ולא רצו. "מהר פארן", שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו. "ואתה" לישראל.