דברים סוף | מני גל

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 02/04/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אנו חוזרים אל פסוקים מפרק ל"א, ומביטים בהם מתוך בחינת הזמנים, זמן משה הנפרד מעמו ערב הכניסה לארץ כנען, וזמן `המבט לאחור` על אותם אירועים שכבר התרחשו בארץ זו:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא, וַעֲזַבְתִּים, וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה, כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים... כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל, וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן, וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי... כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי.

אחד המאפיינים הבולטים של ספר דברים הוא עניין הכנת עם ישראל לקראת הכניסה לארץ כנען. בדברי משה לעם נמצא, מחד, התייחסות לעבר, לאותות ולמופתים שעשה אלוהים לעמו במצרים, לדאגה שדאג לרווחתו של העם בזמן הנדודים במדבר, כמו גם לחטאים שהעם הספיק לחטוא כלפי אלוהיו בתקופת ביניים זו שבין עבדות מצרים להתנחלות בארץ כנען; ומאידך – נמצא בספר דברים הנחיות להתנהגות העם על אדמת הארץ המובטחת, כמו גם תחזיות עתידיות בדבר הקשר הבעייתי שבין העם לאלוהיו.

אפשר להמשיך ולהביט בספר דברים, כאילו מתעד הוא דברים שבאמת נהגו ונאמרו עוד לפני הכניסה לארץ. אם כן, הרי שעלינו להתמודד עם שאלות קשות בדבר חופש הבחירה, שלכאורה ניתן לעם, בעוד שאלוהים כבר יודע מראש, שהעם יבגוד בו. איך זה מסתדר עם `רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע`?

אך יותר הגיוני להניח, כי ספר דברים נכתב דורות רבים לאחר הכניסה לארץ כנען, בשלהי מלכות יהודה, וכי את הידיעה מה היה מאז הכניסה לארץ ועד אותו זמן כתיבה מעצב סופר דברים כדברי נבואה של האל, היודע כבר באותו רגע מוקדם מה יהיה בעתיד. נשים לב, כי התחזיות העתידיות של האל לגבי עם ישראל מופיעות בטקסט זה כשהן מנוסחות בזמן עבר, כאילו כבר התרחשו. למעשה זה סיכום של תקופה, שבצד ההצלחות שלה היו בה, בעיקר, כישלונות – הכישלון להוריש את כל עממי כנען והכישלון להתרחק מפולחני העבודה הזרה. אפשר לנסח את המסר של הספר כנזיפה על חטאי העבר, וכהכרה בכך, שחטאים אלה הביאו למצבו העגום של העם בהווה. העונש הגדול ביותר על החטאים הדתיים של העם הוא ההשתעבדות לממלכות אדירות של גויים. גם תקופות ארוכות של בצורת או מגיפות ושאר פגעי טבע נכללים במכות שהנחית אלוהים על העם, על פי הסופר, בשל בגידתו בברית.

עיצוב ספר דברים כדברי נבואה לעתיד, נבואה שחלקה כבר התגשם, וחלקה עלול להתגשם, אם העם לא ישנה את דרכיו, עיצוב זה מגבש ומנסח כמה אמונות:

א. אלוהים מניע את גלגלי ההיסטוריה.
ב. אלוהים יודע מראש מה יהיה בעתיד.
ג. יש קשר סיבתי בין חטאינו הדתיים לבין מצבנו המדיני והכלכלי בהווה.
ד. אנו עדיין יושבים על הארץ שהובטחה לנו, ולמרות שחטאנו רבות, אלוהים הרחמן עדיין לא סילק אותנו מהארץ, כמו שאיים.
ה. התחזית לעתיד פסימית למדי. אלוהים ידע מראש כי נכזיב, מה שמקטין את הסיכוי שבעתיד נתקן דרכינו.

מה בין היסטוריוסופיה זו, המבוססת על רעיון הנהגת העולם על ידי אלוהים, לבין הניתוח ההיסטורי של התקופה שבין ההתנחלות בארץ לזמנו של יאשיהו, ניתוח המביא בחשבון עליה ונפילה של מעצמות אזוריות, ואת השפעתן על ישות לאומית ודתית קטנה וחלשה על אדמת אותו גשר יבשתי בעייתי שבין מסופוטמיה למצרים? אותה אמונה דתית, בה החזיק, ככל הנראה, המלך יאשיהו, היה בה הרבה פחות ריאל-פוליטיק מאשר הגישה המדינית שהוביל המלך מנשה, החוטא הגדול על פי התנ"ך, גישה שזיכתה אותו ואת ממלכת יהודה בעשרות רבות של שנות רגיעה מדינית.