זיכרון  | יהושע ד' | עופר בורין

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 07/04/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בני ישראל חצו את הירדן ויהושע מצווה עליהם לקחת 12 אבנים, מערוץ נחל הירדן, ולהניח אותן כזיכרון במקום הראשון שבו ינוחו בלילה בארץ ישראל:
ז וַאֲמַרְתֶּ֣ם לָהֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר נִכְרְת֜וּ מֵימֵ֤י הַיַּרְדֵּן֙ מִפְּנֵי֙ אֲר֣וֹן בְּרִית יהוָ֔ה בְּעָבְרוֹ֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן נִכְרְת֖וּ מֵ֣י הַיַּרְדֵּ֑ן וְהָיוּ הָאֲבָנִ֨ים הָאֵ֧לֶּה לְזִכָּר֛וֹן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד עוֹלָֽם ׃

זיכרון למה? לכך שמי הירדן עמדו (נכרתו) ואפשרו לבני ישראל לעבור את הירדן מבלי להירטב.
ולמה 12 אבנים? טוב זה ברור. 12 אבנים ל 12 השבטים. שנזכור תמיד – עם אחד אבל 12 שבטים. 
גל עד נוסף מקים יהושע עצמו, ממש בתוך הירדן, במקום שבו עמדו הכהנים עם ארון הברית:
ט וּשְׁתֵּ֧ים עֶשְׂרֵ֣ה אֲבָנִ֗ים הֵקִ֣ים יְהוֹשֻׁעַ֮ בְּת֣וֹךְ הַיַּרְדֵּן֒ תַּ֗חַת מַצַּב֙ רַגְלֵ֣י הַכֹּהֲנִ֔ים נֹשְׂאֵ֖י אֲר֣וֹן הַבְּרִ֑ית וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה ׃

לגל העד הזה אין הסבר אבל נראה לי שזה די ברור – פשוט זיכרון למקום.
ובסוף הפרק משווה והושע את נס מעבר ים סוף בזמן יציאת מצרים לנס מעבר הירדן עם הכניסה לארץ ישראל:
כב וְהוֹדַעְתֶּ֖ם אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם לֵאמֹ֑ר בַּיַּבָּשָׁה֙ עָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן הַזֶּֽה ׃ כג אֲשֶׁר־הוֹבִישׁ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֜ם אֶת־מֵ֧י הַיַּרְדֵּ֛ן מִפְּנֵיכֶ֖ם עַֽד־עָבְרְכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵיכֶ֧ם לְיַם־ס֛וּף אֲשֶׁר־הוֹבִ֥ישׁ מִפָּנֵ֖ינוּ עַד־עָבְרֵֽנוּ ׃ כד לְמַעַן דַּ֜עַת כָּל־עַמֵּ֤י הָאָ֨רֶץ֙ אֶת־יַ֣ד יְהוָ֔ה כִּ֥י חֲזָקָ֖ה הִ֑יא לְמַ֧עַן יְרָאתֶ֛ם אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם כָּל־הַיָּמִֽים ׃

יסלח לי יהושע, אבל נראה לי שזיכרון יציאת מצרים, שאינו מלווה בעדויות של מצבות ואבנים, נצרב עמוק יותר בתודעת עם ישראל מאשר זיכרון המקום המדויק שבו חצו בני ישראל את הירדן והמקום שבו ישנו את הלילה הראשון על אדמת ארץ ישראל.
והשאלה שאני שואל – מדוע? מדוע זיכרון יציאת מצרים חזק יותר מזיכרון הכניסה לארץ ישראל?
אני חושב שהטכניקה שבחר עם ישראל לזיכרון של יציאת מצרים, טכניקה של התכנסות משפחתית (ארוחה וקריאה בהגדה) ולאומית (עליה לרגל), תוך זיכרון קולקטיבי של עם אחד שהיה בעבדות מצרים ויצא לחירות לאומית, חזקה יותר טכניקה שמנציחה באבנים שלושה דברים: מקום, שבטיות וכוחו של יהוה.
המקום חשוב, 
השבטיות חשובה, 
אבל החירות והמוסר (זוכרים את יציאת מצרים בעיקר כדי לא להפוך בעצמנו למצרים) חשובים וחרוטים עמוק יותר.

את זה אני מבקש שנזכור בחג הפסח, כי יש מי שמנסה להפוך לנו את הראש ואת הזיכרון