למעול בחרם - יהושע ז` | מני גל

מאת: מני גל התמונה 123RFCopyright : 3drenderings ת.פרסום: 13/04/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

במלחמה מופרים הרבה חוקי מוסר, ומעל כולם – הדיבר `לא תרצח`. כאשר חייהם של בני אדם, לוחמים ואזרחים לא מעורבים, בסכנה, ברור שזכויות אדם אחרות, הנחותות מהזכות לחיות, גם הן בסכנה של אי-התחשבות. לוחם, העומד שעה אחר שעה בסכנה של אובדן חייו, ואשר נאלץ לקפח חייהם של אלה הלוחמים נגדו, עלול ללמוד עד מהרה להתעלם מאותן זכויות `נחותות`, וביניהם מהזכות לרכוש פרטי. הביזה ממלאת, ככל הנראה, גם צורך פסיכולוגי עמוק של החייל החרד לחייו, בזה שהיא מעניקה לו פיצוי כלשהו על העוול הגדול שנגרם לו כשהפך ללוחם.

האם יש לקבל את מעשי הביזה כמרכיב בלתי ניתן למניעה של חיי המלחמה? הנה כמה סיבות אפשריות להתנגד למעשים אלה:

א. בראש ובראשונה –החייל מסכן את חייו סיכון מיותר, כאשר נתונה דעתו לחיפוש הזדמנויות לביזה. האינטרס של מפקדיו הוא למקד את כל תשומת לבו לשמירה על חייו ולתפקודו השלם ביותר האפשרי כלוחם.

ב. צבא נלחם בצבא אויב, אך לא באזרחי מדינת האויב. אין להענישם ולהגדיל את סבלם על כך שמנהיגיהם בחרו בדרך המלחמה. צמצום האלימות למפגשי חייל בחייל, והשארת האוכלוסיה האזרחית מחוץ למעגל הזה הוא מוסרי.

ג. חייל טוב הוא חייל המבצע כל פעולה שלו תחת פקודות מפקדיו. יוזמות אישיות של ביזה עלולות להסיח דעתם של החיילים ממשימתם העיקרית, ואפילו לגרום לכך שחיילי אותו צבא יפגעו איש ברעהו, וכל זה למטרות ביזה. ביזה היא אחת הפעולות הפוגעות ביותר במשמעת הצבאית.

ד. אפילו לאחר סיום הלחימה וניצחון על האויב, הדרך היעילה ביותר לשליטה של הצבא המנצח באוכלוסיה הנכבשת היא מתן אפשרות לאזרחים לחזור עד כמה שאפשרי הדבר, ובמהירות, לשגרת חייהם, וזה כולל, כמובן, גם לבתיהם ולרכושם. ביזה מותירה אוכלוסיה מוחלשת ופגועה, שאינה מסוגלת להתקיים בכבוד, והיא גם מוּנַעַת ברצון לנקמה בצבא הכובש.

אין ספק, שמלחמות אינן דומות אחת לאחרת, ומלחמות של צבאות עממיים (בניגוד לצבאות מקצועיים יותר), או מלחמות בין אוכלוסיות אזרחיות, כמו אלה שהמקרא מתאר, עלולות להתפתח למסעות ביזה רבי הקף. גם היחס לביזה בתקופות היסטוריות שונות משתנה. בעניין זה כדאי להזכיר את יחסה לנושא של אמנת ז`נבה, שהיא, לאמיתו של דבר, שילוב של ארבע אמנות שונות, שנוסחו ונחתמו בז`נבה שבשווייץ בין השנים 1864–1949.

לפנינו שני סעיפים מתוך האמנה:

סעיף 33

שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או אימתנות אסורים.
הביזה אסורה.
מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם אסורים.

סעיף 147

ההפרות החמורות, שאליהן מתייחס הסעיף הקודם, הן אלה הגוררות מעשה מהמעשים שלהלן, כשמבצעים אותם כלפי בני אדם או נכסים המוגנים לפי האמנה הזאת; הריגת מוגן במזיד, עינויו או יחס בלתי אנושי אליו, לרבות ניסיונות ביולוגיים, גרימת-זדון של סבל רב או חבלה חמורה בגופו או בבריאותו, גירושו או העברתו שלא בהיתר או כליאת מוגן שלא בהיתר, כפיית מוגן לשרת בכוחות מעצמה אויבת, או שלילת-זדון של זכויותיו של מוגן לשפיטה הוגנת וסדירה, שנקבעה באמנה הזאת, לקיחת בני ערובה והריסתו והחרמתו של רכוש בקנה מידה רחב, שאין הכרח צבאי מצדיקן ואשר בוצעו שלא בהיתר ומתוך הפקרות.

אם נשוב לספר יהושע, נגלה, כי יחס המקרא לביזה אינו היחס של אמנת ז`נבה. הביזה מותרת, כשהיא מאורגנת על ידי ראשי הצבא, וכאשר השלל נאסף כולו לטובת המשכן וכוהניו.

וריאציה נוספת על נושא זה נמצא בספר שמואל א`, בפרק ל`:

אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה` לָנוּ, וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ, וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ. וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם, לַדָּבָר הַזֶּה: כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים - יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ: וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה, וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

דוד, העומד בראש הצבא, מכתיב כללים משלו לביזה: הכוח הלוחם, שיש לו הרבה יותר הזדמנויות לבזוז את צבא האויב ואת אוכלוסיתו, חייב לחלק את השלל עם הכוח העורפי. כאן לא מדובר בהחרמה למען המשכן והכוהנים, כי אם בשיתוף עם החיילים מהמערך התומך לחימה.

מה היו מניעיו של יהושע, המנהיג הצבאי של כיבוש הארץ, בהטילו גזר דין מוות על עכן, שמעל בחרם? ההיה זו הצורך בקיום צבא ממושמע, או שמא השפיעו כאן צורכיהם ושאיפותיהם של המשרתים בקודש, שראו עצמם זכאים ליהנות ראשונים מהישגי המלחמה? נשאיר שאלה זאת פתוחה.