מלחמת המזרע והישימון - שופטים ו' | מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 15/05/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 ותעז יד מדין על ישראל. מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות אשר בהרים ואת המערות ואת המצדות. והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני קדם, ועלו עליו. ויחנו עליהם, וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה, ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור. כי הם ומקניהם יעלו ואהליהם, ובאו כדי ארבה לרב, ולהם ולגמליהם אין מספר, ויבאו בארץ לשחתה. וידל ישראל מאד מפני מדין...

 אביא ציטוט מתוך מאמרו של ישראל רוזנסון באתר מט"ח:

האויב המתואר בפרשה מיוחד במינו. אין מדובר בממלכה חיצונית או פנימית (מואב, עמון, סרני פלשתים, מלכות חצור, ובמובן מסוים גם ארם נהריים). האויב הנידון הנו עמים נוודים שאינם שוכנים דרך קבע בגבולותיה של ארץ ישראל, אלא ממזרח להם...

... כאמור, האופי הנוודי של המדיינים מודגש היטב, ובאופן כללי ניתן לעגן את התקפותיהם במערכת הכוללת של מה שנוהגים לקרוא `מלחמת מזרע וישימון` ...

באריכות ובפירוט מצייר הכתוב את הנזק הנורא הנגרם בעיקר לחקלאות "וישחיתו את יבול הארץ... והיה אם זרע ישראל", המגיע עד כדי "ולא ישאירו מחיה בישראל". השימוש במילה המנחה `עלה` – "...ועלה מדין ...ועלו עליו. ויחנו עליהם... כי הם ומקניהם יעלו..." – מקנה תחושה של כיסוי כל השטח החקלאי על ידי הנוודים. מצטרף לכך השימוש בפועל החריף `שחת` – "וישחיתו את יבול הארץ... ובאו בארץ לשחתה", וההשוואה המחרידה לארבה: "ובאו כדי ארבה לרב", כשברור לשומע שדימוי הארבה לא בא רק כדי לתאר את מספרם הגדול של המדיינים. הנוקט דימוי שכזה ער בוודאי גם להשלכות האיומות של ריבוי הארבה. אם כן, הארבה כמוהו כנוודים, מופיע ללא כל סדירות ידועה ומשחית את הארץ כליל. אין פלא ששניהם נתפסו כאויב מר ונמהר ליישוב.

 

מסתבר, שבנוסף למאבק שהיה על המתנחלים החדשים לקיים עם יושבי הארץ הקודמים, הם `עממי הארץ`, תופעה נוספת, אופיינית למזרח התיכון מאז ומתמיד, צבעה את התמונה הכללית בצבעים בעייתיים. ארץ כנען גובלת במדבר. גבולות אלה אינם גבולות חדים וקבועים, שכן בשנים גשומות יחסית גם אזורי ספר המדבר יכולים לספק מחיה ליושביהם, אם ברעיית צאן ובקר, ואפילו בגידולים עונתיים. בדומה לארבה, שתנאים טבעיים מיוחדים גורמים לגידול בלתי צפוי באוכלוסיה שלו ולנדידתו אל תוך תחומי מחיה נוספים כדי להשיג מזון, כך הוא הדבר עם שבטי נוודים, המתפרנסים מרעיית צאן או גמלים, ולאחר מספר שנים טובות, בהן ההמלטות מרובות והעדרים גדלים, מגיעה שנת בצורת, הדוחקת אותם אל תוך תחומי הישובים של קבע, המגדלים דגן, ירק או פרי. תנועת עדרים כאלה יכולה לחולל הרס באזורי המזרע, בדומה להרס שזורע הארבה על נתיב תנועתו.

כמה פרטים מעניינים מסופרים לנו על האויב החדש:

· השם הכולל הוא `מדיינים`, אך מדובר, למעשה, בערב רב של שבטים, כמו עמלק ובני קדם. האם התארגנו כל השבטים האלה למסע כיבוש משותף? קרוב לודאי שלא, אך התנאים הטבעיים (הבצורת) דחפו את כולם אל עבר ארץ כנען.

· זו הפעם הראשונה שמסופר לנו על עדרי גמלים `לאין מספר`. סיפורי בראשית אינם מתארים עדרי גמלים, אך השימוש בגמל האישי מוזכר בהם. יש חוקרים, האומרים כי איזכור הגמלים במקרא, יש בו אנכרוניזם, שכן הגמל בוית מאוחר יחסית. ביותו לצורך נשיאת משאות החל רק בתחילת האלף הראשון לפנה"ס. האם היו בימי גדעון כבר עדרי גמלים ענקיים בידי נוודי המדבר? קשה לדעת.

· המדיינים מתוארים כעם מאורגן למדי. יש להם מלכים ושרי צבא. האם גם זה אנכרוניזם? גם את זה קשה לדעת.

מכל מקום, אימת נוודי המדבר עם עדריהם הגדולים הוכיחה את חולשתה של תרבות המתנחלים העבריים, שהגיבו בבריחה אל מקומות מחבוא בהרים ובהסתרת יבוליהם מפני החומסים. סיפור גדעון חושף את חולשתה של ההתיישבות העברית באותם ימים, ומציף את הצורך בהתארגנות כוללת של ישובי הקבע של ארץ כנען, אולי תחת מלך.