אלהים חרד לתדמיתו - שופטים ז' | מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 15/05/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן: רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם, פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי!

גם לאלוהים יש שיקולים של יחסי ציבור. הוא כבר חושב על הרושם שתשאיר המלחמה הזאת לאחר שתסתיים – רושם לדורות. את המיתוס של מעטים מול רבים יש לשמר ולטפח. למרות הקרדיט המגיע לגדעון על הטקטיקה המזהירה שלו כמפקד סיירת, ולמרות האפשרות שצבא גדול ולא מאומן היה יכול להיכשל במשימה של גירוש המדיינים, מצביע האל על הרווח הנוסף שהוא מצפה לקבל מהמבצע, אותו רווח הקשור ב`מה יגידו`. אלוהים אינו מסתפק בכבודו של המנטור, זה שהדריך את גדעון הצעיר והבלתי מנוסה לכאורה. הוא רוצה לעצמו את כל התהילה. הוא מעדיף את עם ישראל חלש וחסר ביטחון, אסיר תודה לאל שחילץ אותו מהצרה בידו החזקה.

וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב, תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת...

אנו מכירים עוד מילדות את ההסבר היפה לשיטת הסלקציה שביצע גדעון בהדרכת האלוהים. המלקקים הם אלה, שלא הניחו אף לרגע את כלי נשקם, והיו נכונים לכל הפתעה. האחרים הניחו את נשקם על הקרקע כדי לחפון בכפות ידיהם את המים לשם שתיה, ועל כן היו דרוכים פחות לקראת כל הפתעה. מסתבר שפרשנים מוקדמים הבינו את הפסוק בראש אחר לחלוטין. רש"י אומר: `וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות- תציג אותו לבד חוץ מסיעתך, כי הם לא ילכו עמך, שכך הם למודים לכרוע לפני עבודת גלולים`. רלב"ג, לעומתו, מבין זאת אחרת: `לא רצה השם שישארו עמו זולתי המלקקים בידם אל פיהם כי זה מורה על חריצות וגבורה ואולם אשר כרעו על ברכיהם לשתות הם עצלים`. לדעתו אותם לוחמים שהפגינו כישורים אתלטיים בלחיכת המים בלשונם – הם בעלי האנרגיות הדרושות ללוחמה יעילה. הסבר זה נראה מאד מוזר.

וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה: קוּם, רֵד בַּמַּחֲנֶה, כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ, וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת, רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל הַמַּחֲנֶה, וְשָׁמַעְתָּ מַה יְדַבֵּרוּ, וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ...

גדעון נשלח למשימת ריגול, שדבר אין לה עם הטקטיקה של המבצע. מטרת הריגול מזכירה את משימתם של מרגלי יהושע ביריחו – לעמוד על המורל בצבא האויב, ולא ללמוד פרטים על ההיערכות הצבאית שלו. מסתבר שהמידע על המורל הירוד של האויב, ערכו גבוה לא פחות מפרטים מודיעיניים מן הסוג הטקטי-צבאי. ידיעה מוקדמת אודות האויב החרד מתבוסה מעלה את המורל של הצבא התוקף, ובטחונו העצמי יבוא לידי ביטוי בהתנהגותו בעת המתקפה, מה שעשוי לחרוץ את גורל הקרב.

וַיָּבֹא גִדְעוֹן, וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד הָאֹהֶל, וַיַּכֵּהוּ, וַיִּפֹּל, וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל.

חלומות בנויים, בין השאר, מסמלים. בחלומו של המדייני מסמל כיכר לחם השעורים את תרבות המזרע של יושבי הקבע, בעוד שהאוהל מסמל, כמובן, את תרבות הנוודים.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ, וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ, כִּי נָתַן יְהוָה בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן!

במקום לומר לאנשיו: קומו, כי האויב מבוהל, ובנקל נפיל עליו פחד מוות! אומר גדעון: הניצחון בידינו, כי אלוהים כבר קבע את תוצאות הקרב, והן לטובתנו. נוסח זה אינו יחיד בספר שופטים. ניזכר בדברי אהוד בן גרא, הנאמרים לבני ישראל אחרי רצח מלך מואב: רִדְפוּ אַחֲרַי, כִּי נָתַן יְהוָה אֶת אֹיְבֵיכֶם, אֶת מוֹאָב, בְּיֶדְכֶם!

נקודה חשובה זו מבטאת בדרך בהירה במיוחד את גישתו של מחבר ספר שופטים. לעומת ההיסטוריון, העשוי לייחס חשיבות לדרכי ההתארגנות של שבטי ישראל לשיתוף בלחימה ולהעמדת מנהיג של כל שבטי ישראל, אומר לנו מחבר ספר שופטים, כי מה שצריכים בני ישראל לעשות הוא לדבוק בדרכי ה`, והוא, האל, כבר ייקח על עצמו את האחריות לנצח עבורם כל מלחמה.