במלחמה כמו במלחמה - שופטים ח' | מני גל

מאת: מני גל התמונה ויקיפדיה , אפוד מגן, קיבוץ סאסא ת.פרסום: 15/05/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

המלחמה מתאפיינת בעולם ערכים משלה ובתופעות חברתיות יחודיות, כאלה שאינן שוררות בימי שלום. סיפור מלחמת גדעון במדיינים ממחיש לנו את הדבר בכמה דוגמאות:

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם: מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ, כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן? וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה.

מי שחושב שבעת מלחמה נוצרת אחדות בעם, טועה לפעמים. דווקא שיחרור היצרים האלימים בזמן הקרבות מעודד התנגשויות פנימיות, כמו זו המתוארת כאן. החלטתו של גדעון להסתפק בקבוצה נבחרת של לוחמים ולא לגייס את העם כולו – החלטה זו מתקבלת על דעתו של המנהיג בלבד, והוא אינו משתף בה את זקני העם או את ראשי השבטים. נזכור כי גדעון אינו בא מהשכבה המיוחסת של השבט הגדול והדומיננטי אפרים, אלא מ`אלפי הדל במנשה`. האם מבטאים אנשי אפרים את העלבון על שלא שותפו בהנהגת המבצע, או שמא התעוררותם המאוחרת, לאחר שהקרב כבר הוכרע, מבטאת בעיקר את האכזבה על שנמנע מהם לשלול שלל מהאויב המובס? קשה לדעת. יש לנו כאן דוגמה למצב, שבו האופוזיציה אינה שותקת בעת מלחמה.

וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה, עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ, עֲיֵפִים וְרֹדְפִים.

גם המנצחים מגיעים לקראת סוף הקרבות למצב של תשישות קיצונית. זה מצב מאד מסוכן, וגדעון הפיקח מוצא את הפתרון דווקא בפנייתם התוקפנית של אנשי אפרים אליו.

וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת: תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי, כִּי עֲיֵפִים הֵם, וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, מַלְכֵי מִדְיָן. וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת: הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ, כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם?

לא כל אחד יכול להבחין בתוך המהומה הכללית ברגע ההכרעה. אנשי סוכות לא מאמינים כי הקרב הוכרע כבר. הם גם מתכחשים לחובתם לעזור לאחיהם. סירובם זה אולי נובע מפחדם מפני המדיינים, ולמרות שהם בסך הכל מתבקשים לסייע ללוחמי גדעון במזון, הם אינם מוכנים `לקחת צד`. אכן, גם במלחמה גדולה יימצאו אותם אנשים, שאינם לוקחים חלק במאמץ הלאומי.

וַיִּלְכָּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת, וַיִּשְׁאָלֵהוּ, וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ. וַיָּבֹא אֶל אַנְשֵׁי סֻכּוֹת, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, אֲשֶׁר חֵרַפְתֶּם אוֹתִי לֵאמֹר: הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ, כִּי נִתֵּן לַאֲנָשֶׁיךָ הַיְּעֵפִים לָחֶם? וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים, וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת, וְאֶת מִגְדַּל פְּנוּאֵל נָתָץ, וַיַּהֲרֹג אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר.

תגובתו של גדעון מזכירה את העונשים הקיצוניים המוטלים על בוגדים בעת מלחמה. מי שנמנע מלסייע לצבא הלוחם נחשב לבוגד. אנשי סוכות ופנואל הם בני עמנו (על פי הגיאוגרפיה, ככל הנראה, בני שבט גד), וגדעון אינו מהסס להרוג אותם, למרות שהקרב כבר הוכרע.

וַיֹּאמַר: אַחַי, בְּנֵי אִמִּי, הֵם. חַי יְהוָה, לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם, לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם!

כל אחד מהצדדים הלוחמים זה בזה יודע כי גם האויב מחזיק בשבויים `משלנו`. אם בין השבויים ישנם כאלה המקורבים משפחתית למנהיגים של האויב, ערכם גבוה, וניתן להשיג תמורתם את חייהם של שבויים דומים מהצד שלנו. כאן מתנגשות שתי מטרות מנוגדות – האחת היא להשפיע על מורל האויב על ידי הריגת קרובי מנהיגיו, מול השנייה – להציל נפשות היקרות לנו באופן מיוחד. המדיינים נכשלו בלכתם בנתיב הקטלני, וגדעון השיב להם כגמולם.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן: מְשָׁל בָּנוּ, גַּם אַתָּה, גַּם בִּנְךָ, גַּם בֶּן בְּנֶךָ, כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן!

לא פעם קורה, שמנהיגי הצבא המנצח נקראים לאחר הניצחון להנהיג את העם גם בימי שלום. האשליה שמי שהצילנו ממוות מתאים גם לעסוק בעניינים פרוזאים יותר, מסוכנת מאד. גדעון אינו נענה לפניה זו.

וַיֹּאמְרוּ: נָתוֹן נִתֵּן! וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה, וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב, לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן, וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם.

הלוחמים, שחירפו נפשם בקרבות, מפצים עצמם על ימי האימה הגדולה בלקיחת שלל. במלחמות של ימינו יש להבחין, כמובן, בין שלל צבאי לבין שלל הנלקח מהאוכלוסיה האזרחית הנכבשת. במלחמת גדעון במדיינים לא מדובר במלחמת צבא מול צבא. המדיינים הנוודים נעים לכל מקום עם כל רכושם. רכושם של נוודים חייב להיות, על פי רוב, קל משקל יחסית, וניתן לניוד. על כן אין להתפלא, שהסיפור מזכיר בעיקר תכשיטי זהב יקרים. גדעון מנצל ללא היסוס את מעמדו המכובד כמי שנטל סיכונים והוביל את הניצחון, ותובע את חלקו הגדול בשלל. התנ"ך אינו מותח ביקורת על התנהגות זו, אך קובל חריפות על יצירת האפוד מהשלל שהותך, שכן אפוד זה הפך, על פי גישת התנ"ך, למוקד לעבודה זרה.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן, וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים, וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים, וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב, וְלֹא עָשׂוּ חֶסֶד עִם בֵּית יְרֻבַּעַל, גִּדְעוֹן, כְּכָל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִם יִשְׂרָאֵל.

תכונה אנושית אופיינית היא לשכוח תוך זמן קצר מה הבטחת לעצמך ולמנהיגים שלך כאשר היית בסכנת מוות בזמן מלחמה. תוך זמן קצר חוזרים האנשים לכל מיני הרגלים, שבזמן הקרבות נעשו לתקופה קצרה לא נורמטיביים, כמו המשמעת הצבאית או הנכונות להסתפק במועט.