שירי בת יפתח - שופטים י"א|  מני גל

מאת: מני גל, הציור : John Everett Millais|national Museum Wales 1867 ת.פרסום: 21/05/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אציג כאן מספר שירים מתוך הרבים שנכתבו בהשפעת הסיפור המרגש והמקומם על יפתח ובתו. ראשון בהם, שירה של שלומית כהן אסיף:

בַּת יִפְתָּח

בַּסִּפּוּר עַל בַּת יִפְתָּח
לֹא הָיָה אַיִל,
וְאַבָּא יִפְתָּח
קָצִין וְגִבּוֹר חַיִל.

אוּלַי הָיָה לָהּ שֵׁם שֶׁל פֶּרַח
אוּלַי שֵׁם שֶׁל אֶבֶן טוֹבָה.
הַתנ"ךְ לֹא נָתַן לָהּ שֵׁם
לְבַת יִפְתָּח הַנָּאוָה.

אַבָּא יִפְתָּח דָּהַר
עַל סוּס בֶּהָרִים,
נִשְׁבַּע שְׁבוּעָה
וְנָדַר נְדָרִים.

אַבָּא יִפְתָּח דָּהַר
עַל סוּס בֶּהָרִים,
לוֹ כֶּתֶר נִצָּחוֹן 
וְשִיר שִׁכּוֹרִים.

בַּסִּפּוּר עַל בַּת יִפְתָּח
לֹא הָיָה אַיִל
רַק מַאֲכֶלֶת מִתְהַפֶּכֶת
בִּסְבַךְ הַלַּיִל.

בָּעֲקֵדָה הַזֹּאת
שָׁתְקוּ אֲדָמָה וְשָׁמַיִם
בָּעֲקֵדָה הַזֹּאת
לֹא רִשְׁרְשׁוּ כְּנָפַיִם.

בַּסִּפּוּר הַזֶּה לֹא קָרָא מַלְאָךְ:
"יִפְתָּח! יִפְתָּח!
אַל תִּשְׁלַח יָדְךְ
אֶל הַנַּעֲרָה אַל תִּשְׁלַח!"

לַמָּחֳרַת הַבֹּקֶר עָלָה
וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרַח
וְיִפְתָּח שָׁפַט 
וְיִפְתָּח מָלַךְ.

שלומית כהן אסיף שמה לב, שהנערה שהוקרבה על מזבח הנדר, שם לא ניתן לה. אולי התנ"ך מנסה למנוע מאיתנו להתקרב יותר מדי אליה. לו היכרנוה בשם, היה לנו קשה עוד יותר לקבל את רוע הגזרה שנגזרה עליה. אבל, כך אומרת המשוררת – אם התנ"ך קורא לה `בת יפתח`, אני אבחר לקרוא לאביה `אבא יפתח`, ואכריח אתכם לחשוב עליו כאבא, המתכחש לרגשות האב שלו. אותו אבא חי מחוץ לבית המשפחתי, ומרבה בעשייה שאינה מונעת מרגשי אב: הוא דוהר על סוס, הוא מפריח שבועות ונדרים, וגם אם זה אינו כתוב בתנ"ך, המשוררת מצמידה לו אפילו שיר שיכורים. גם אם לא השתכר מיין, היה יפתח שיכור מכוחו כמנהיג צבאי ומתשוקת השלטון שלו. חלקו השני של השיר עושה הקבלה איומה ונוראה בין מעשה יפתח לעקידת יצחק. ההבדל מקפיא את דמנו. אלוהים חמל על יצחק (וכמובן, גם על אברהם), ועצר את הביזיון לפני שהתרחש. אלוהים היה אדיש לגורל הנערה, ולא התערב למנוע את מעשה הזוועה. אולי משום שלא אהב האל את יפתח כמו שאהב את אברהם? אולי משום שהנטבחת היתה נערה ולא נער? לשלומית כהן אסיף אין תשובה לסתירה הנוראה שבין שני האירועים התנ"כיים האלה.

יצחק שָׁלֵו אינו מאפשר לנו להתרחק ולהתעלם. הוא מדבר בשמה של בת יפתח, בגוף ראשון. הנה קטע משירו `בת יפתח`:

רֵעוֹתַי שָׁלַחְתִּי בַּיתָהּ. יוֹם יָבֹא וְתִנָּשֵׂאנָה, 
לְגוֹרַל חַבְרַת-הַנֹּעַר הַתִּבְכֶּה אַחַת מֵהֵנָה? 
חֵיק-הַבַּעַל תַּרְגִּיעֶנָּה, לֹא לָהֶן תַּמְרוּר וָנֹהַּ 
אֲבִיהֶן – לֹא אִישׁ גִּבּוֹר הוּא. לֹא בָּהֶן בָּחַר אֱלֹהַ...

לָמָה זֶה בָּחַר בְּבַת וְלֹא בְּשֶׂה מֵעֵדֶר? 
לֵב-אָבִי אַמֵּץ אִמַּצְתִּי לַעֲשׂוֹת כִּדְבַר הַנֵּדֶר, 
אַךְ אֲנִי – לֹא כֵן חָשַׁבְתִּי, וְלִבִּי הוֹמֶה, הוֹמֶה לִי, 
הַדָּבָר אֲשֶׁר אֶחֱשֹׁבָה – מֵאָבִי נִפְלָא וּפֶלְאִי...

בת יפתח של יצחק שלו עצמאית מאד. בזאת הוא ממשיך את הכתוב בתנ"ך. עצמאות זו משאירה אותה בבדידות גדולה מאד. היא שולחת את רעותיה הביתה, ומתפנה להרהוריה. היא מודעת לכך, שהיא תישכח מלב בעוד שנים ספורות. היא גם יודעת כי גורלה המר קשור דווקא בהיות אביה איש נשוא פנים, שמעשיו עומדים באור הזרקורים, וכל העם רואה ומגיב. גורל חברותיה טוב יותר דווקא משום שהן אינן בנות לאב נבחר וגיבור, שחייו הפרטיים סובלים דווקא משום שהוא חי על הבמה הציבורית. בת יפתח של יצחק שליו מגלה לנו, כי יש לה דעה ביקורתית על מעשה אביה, למרות שלא הביעה דעה זו בפניו. היא אינה מבינה כיצד יכול אב לעשות כמעשהו.

 

אצל יעקב אורלנד נראה יפתח אחר, שכל חייו הם בסימן הקללה שליוותה אותו מרגע הולדתו.

יִפְתָּח

קַיִץ עָיֵף, בַּאֲבַק עֲצֵי הַזַּיִת וְרֵיחוֹת הַתְּאֵנָה.
בַּשְּׁבִילִים הַפְּתַלְתָּלִים שֶׁל רָמוֹת-גִּלְעָד,
בַּשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹרֶדֶת עַל הַנָּהָר מֵעֹרֶף,
בְּשַׁעֲטַת-הַסּוּס הָאִטִּית, הַכְּבֵדָה,
בְּנִתְזֵי הַנִּצָּחוֹן הַקְּרוּשִׁים עַל הָאֻכָּף,
עַל שְׂרוֹכֵי-הָעוֹר עַד לַסַּנְדָּל,
עַל חֶרֶב-הַגְּבוּרוֹת הָאֲרֻכָּה.

שָׁפוּף רוֹכֵב לוֹ הַפָּרָשׁ.
הַקֵּץ, הַמִּתְקָרֵב עֲלוּט-פָּנִים, בּוֹהֶה מִתּוֹךְ עֵינָיו.
הַכֹּל מוֹלִיךְ הַבָּיְתָה, לַעֲפַר הַתּוֹלָדָה –
מַזְמוּטֵי אִמּוֹ,
חֶרְפַּת הַמַּמְזֵרוּת,
עֲפַר הַשְּׁבִיל הַמְּקֻלָּל,
וּמִרְדַּעַת סוּס-הַמִּלְחָמוֹת
וְרֶסֶן הַשּׁוֹפְטִים
וְהַשְּׁכוֹל בְּמַעֲבֶה-הַזְּמַן.

רַק עֲלוּמֵי הַבַּת עַל אֵפֶר שֵׂיבָתוֹ –
מְפַזְּזִים, כְּאָז, מִן הֶהָרִים.

אין אצל אורלנד כל תהילה או שמחה בניצחון שזה עתה השיג יפתח. הוא ממקד את מבטנו בעייפות של הלוחם, בעיניו הרואות עוד לפני הגעתו הביתה את הקץ הבזוי. אין בו כל יהירות או אדישות, אלא כניעה להלך רוח דכאוני ומיואש, וזאת רגע לאחר הניצחון המזהיר. עוד לפני שפגש את תוצאות הנדר שלו – הוא כבר אב שכול, שמה שהזמן עומד לזמן לו היא שיבה ותו לא.

ואסיים בשירה החריף של חנה קב רוט:

בֶּן זוֹנָה

אַחֲרֵי הַהֶלֶם הָרִאשׁוֹן הָיָה עָלֶיךָ
לָרוּץ וּלְחַפְּשָׂהּ בֶּהָרִים,
לְחַבֵּק אוֹתָהּ וְלֹומַר:
בִּתִּי, שַׂעֲרָה מֵרֹאשֵׁךְ לֹא תִּפֹּל,
הַנֵּדֶר יוּפַר!
אֲבָל אַתָּה,
אָרוּר אַתָּה, יִפְתַּח!
רוֹצֵחַ בֶּן זוֹנָה!
אִמְּךָ – אֵין בָּהּ דֹּפִי
וְרַק אַתָּה קְלוֹנָהּ!

האפשרות של הפרת הנדר לא עלתה במחשבתם של שלושה המשוררים האחרים. חנה קב רוט שופטת את יפתח לחומרה רבה יותר מכל האחרים. חטאו לא היה בכך שנדר נדר מסוכן ולא מוסרי. חטאו הגדול הוא בכך שלא חשב להפר את הנדר הזה. נדר שכזה מצווה להפר. השימוש בביטוי הסלנגי `בן זונה` מאד מתאים כאן, דווקא משום שכמו שאנו משתמשים בו כיום, אין לנו התכוונות לאמו של המקולל על ידינו. חנה קב רוט עוד מדגישה זאת באומרה: `אִמְּךָ – אֵין בָּהּ דֹּפִי`, והיא מבצעת היפוך של מאה ושמונים מעלות באומרה `וְרַק אַתָּה קְלוֹנָהּ!`. הוא, יפתח, ממיט על אמו קלון, ולא להפך.