רגע של עברית - שופטים י"ח | מני גל

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 31/05/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

מַה לְּךָ פֹה?

דרך דיבורית יומיומית לשאול מישהו: מה מעשיך כאן? זו יכולה להיות שאלה נייטרלית של סקרנות לדעת `מה תפקידו בכוח` של אותו מישהו, או שאלה מתגרה, המביעה פליאה על שאותו מישהו נמצא במקום בו לא ראוי לו להימצא...

כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה

גרסה מודרנית של `כזה וכזה` היא ה`ככה וככה` של שייקה אופיר, הזכור לטוב. זו דרך לקצר בדיווח, שכן השומע יודע בדיוק מה קרה או מה נאמר.

שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים

נשים לב, שלא נאמר: `שאל נא את אלוהים`. `לשאול באלוהים`, משמעותו במקרא היא לבצע איזה מהלך מאגי של בקשה למידע מגבוה, כמו דרישה באורים ובתומים, או קריאה בתרפים.

נֹכַח יְהוָה דַּרְכְּכֶם

ביטוי, שקרוב לוודאי שמופיע במקרא רק בפרקנו, ועל כן לא ברורה משמעותו. הנה אחת הדרכים להבין צירוף מילים זה: דרככם תהיה בטוחה, מטרותיכם יושגו, שכן ה` יהיה נוכח בדרך זה, וילווה אתכם לשם הגנה ותמיכה.

שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, וְאֵין מַכְלִים דָּבָר

גם ביטוי זה עמום משהו. אולי הכוונה למצב כל כך שקט ובטוח, שאיש אינו מַכְלִים את רעהו אפילו בדברים. יש פרשנים הקושרים בין המילה `מַכְלִים` למילה `כְּלוּם`, והם מבינים את הפסוק כך: איש אינו חושש מכלום.

לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ

ירושה היא עניין של נתינה או של קבלה בזכות. התורה עיוותה משמעות זו באומרה `לרשת את הארץ`, שמשמעותה מאד אחרת: לקחת את הארץ בכוח הזרוע כאילו יש לנו זכות ירושה עליה. מכאן התפתחו מילים נוספות כמו `להוריש` את עממי הארץ, שזו מילה מכובסת ל-`לחסל` אותם.

רַחֲבַת יָדַיִם

חשבתם פעם מה עושות ידיים בצירוף המילים השכיח הזה? אם יש לה, לארץ, ידיים, ואלה ידיים רחבות, אולי יכולה היא לקבל אתכם בידיים פתוחות...

וְעַתָּה דְּעוּ מַה תַּעֲשׂוּ

היום אומרים במקום זה `עכשיו תשמעו מה צריך לעשות`...

וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם

ללא ספק – ביטוי המצביע על גישה חיובית, בדומה ללחיצת ידיים בעת עריכת היכרות. היום אנו פשוט שואלים: מה שלומך? ביטוי זה מעלה תמיהה, כאשר מיד לאחר מכן, בפסוק הבא, כתוב: וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר. אם אני שואל אותך לשלומך, כאשר מאחורי עומדים שש מאות לוחמים, זה נשמע קצת אחרת...

הַחֲרֵשׁ, שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ!

היום אומרים, פשוט: `סתום `ת פה!`. שימוש בניב `יד לפה` התחדש כתביעה להקפדה על שמירת סודות.

מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ?

והיום: `מה אתה קופץ?`

וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי: מַה לָּךְ?

כשמולך עומד מישהו שאינו מדבר ביושר, אחת הדרכים לנזוף בו היא לחזור על דבריו ולהציגם כהיתממות.

אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ, פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ, וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ.

הבריון, היודע כי בכוחו לכפות על העומד מולו כל דבר, מרשה לעצמו להיתמם, ולדבר על אנשים אחרים, שהם מרי נפש, שכדאי להישמר מפניהם. זה איום מרומז ברמז גס מאד. גם האמירה `ואספת נפשך` מטילה על השומע המפוחד את האחריות לכך שנפשו תיאסף על ידי מישהו אחר. זו אלימות מילולית במלוא מובן המילה.

וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב

מדוע אין אומרים `ויכו אותם בחרב`? `פי החרב` היא להב החרב. פגיון בעל שני להבים הוא `חרב פיפיות`. זה, אולי, מקורו של הניב `לפי חרב`.