מה עושה סיפור פילגש בגבעה בתנ"ך?  שופטים כ' |  מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 02/06/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

במחשבה ראשונה, לא ביקורתית במיוחד, נראה שלסיפור פילגש בגבעה יש מסר ברור, התואם את רוב סיפורי השופטים. אלה היו הימים לפני שלוט מלך בישראל, ימים שבהם איש הישר בעיניו יעשה. במציאות שבה כל שבט היה צריך להתמודד עם הבעיות שלו לבדו ריחפו על בני ישראל סכנות רבות, ובכל פעם, כמעט בדרך נס, נמצא השופט, שלקח על עצמו את האחריות ואת המנהיגות, והציל את השבט. הסיבה לכל הצרות האלה היתה, על פי הגיונו של ספר שופטים, נטישת האלוהים והפלירטוט עם כל מיני עבודה זרה. בנוסף לכל אלה, ירדה רמת המוסר בעם, שלא הלך בדרכי התורה, ומעל כל זאת – התעוררו קונפליקטים בין שבטיים, שהניבו תוצאות אלימות במיוחד. סיפור פילגש בגבעה ממחיש גם את ההידרדרות המוסרית בעם וגם את האיבה הבין שבטית, ובזאת הוא קונה את מקומו בסוף ספר שופטים, למרות שאין הוא בנוי בתבנית הרגילה, אין בו שופט, ומחזור החטא והעונש הטיפוסי אינו מתקיים בו.

אבל כל זה אינו מספק אותנו כהסבר להופעתו של הסיפור המוזר והמקומם הזה בתנ"ך. חפירה קצת יותר עמוקה בפרטי הסיפור מחד, ומבט בוחן אל ספרים אחרים בתנ"ך מעלה אפשרויות אחרות, ומציע אג`נדה נוספת, שתסביר את הסיפור.

מחזור סיפורי דוד ושאול מעלה בפנינו את הווריאציה המאוחרת יותר לאותה בעיה של המתיחות הבין-שבטית של תקופת השופטים, והיא המאבק הבין-שבטי על המלוכה. במוקד המאבק הזה ניצבים שני שבטים, יהודה ובנימין. שבט בנימין מצמיח את המלך הראשון, הלא הוא שאול, ועם מותו הטראגי במלחמה מול הפלישתים עוברת המלוכה לשבט יהודה, ולנציגו דוד. ספר שמואל מתאר מסכת יחסי אהבה-שנאה בין שאול לדוד, והוא אינו מסתיר מאיתנו כי דוד זמם לתפוס את המלוכה עוד בחייו של שאול. המעבר מבית מלוכה אחד למשנהו לווה, על פי ספר שמואל, במרחץ דמים לא קטן, אך התנ"ך מעוניין להציג את דמותו של דוד בדרך אחרת, למשל, מזו של אבימלך, זה שרצח את שבעים אחיו, בני גדעון.

אני טוען, ואינני הראשון העושה זאת, כי סיפור פילגש בגבעה נועד, בין השאר, להטיל כתם מוסרי על שבט בנימין, ולומר לנו, כי אין שבט זה זכאי לאחוז בשרביט המלך. אנשי בנימין פוגעים באחת הדרישות המוסריות המקודשות ביותר, היא מצוות הכנסת האורחים וחובת ההגנה על חיי האורחים. הדמיון הרב שבין סיפור פילגש בגבעה לסיפור המלאכים בסדום מעורר בנו את התהייה שמא עֶרְכּוֹ הדידקטי-פוליטי של הסיפור עולה בהרבה על אמינותו ההיסטורית.

מי שבחנה בפירוט יתר את התזה הזאת היא יאירה אמית, במאמרה `פרשת פילגש בגבעה כפולמוס סמוי נגד מלכות שאול ואוהדיה`, מאמר המופיע באתר מט"ח. אצטט פיסקה אחת מתוך המאמר המעניין הזה:

חילוף השושלות (שושלת שאול ושושלת דוד) אילץ את הפרשנות התיאו-פוליטית לנמק את הבחירה בדוד ובביתו ולתאר את שאול בצורה כזו, שירידתו מעל בימת ההיסטוריה תתפרש כצעד בלתי נמנע מבחינה דתית. הספרות המקראית נדרשת, איפוא, להתמודד עם השאלה, מה פסול נמצא בבית המלוכה הראשון ומדוע היה ראוי לכונן את בית דוד. יש ומאבק זה מתנהל בדרכים גלויות ויש – בדרכים סמויות. טענתי היא כי הפרקים י"ט-כ"א, החותמים את ספר שופטים, הם פולמוס סמוי נגד שאול ואוהדיו. יתר-על-כן, פולמוס זה חובר וסופח לסוף הספר, כדי להכין את הקורא, המתקדם ברצף ההיסטורי, לחילופי השושלות, וכבר בשלב מוקדם זה לעצב את דעתו כנגד המלך מבנימין בן העיר גבעה.

כמה פרטים תמוהים בסיפור הזה עוררו את חשדי, שמדובר בסיפור, שגרעינו ההיסטורי קטן יחסית. הנה מספר דוגמאות:

וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד, לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד, אֶל יְהוָה הַמִּצְפָּה, וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם, כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים, אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב.

יש הסבורים, שפרשת פילגש בגבעה שייכת לראשית תקופת השופטים. האחדות הבין-שבטית היתה מאד לא מגובשת, אך כאן מספרים לנו שכל שבטי ישראל נענו לאתגר, ולא מדובר במלחמה נגד אויב חיצוני, אלא במסע עונשין נגד שבט מבני ישראל. מוזר מאד.

וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר: מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם?

את הפשע הנורא של אונס ורצח הפילגש ביצעו אנשים מהעיירה גבעה, אך שבטי ישראל פושטים בכל כפרי ועיירות שבט בנימין.

וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל, וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים, וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן? וַיֹּאמֶר יְהוָה: יְהוּדָה בַתְּחִלָּה!

מלחמת האזרחים פורצת לאחר קבלת הנחייה אלוהית. אלוהים לא מסתפק באישור המבצע, אלא מצביע גם על השבט שיוביל את המערכה, הלא הוא שבט יהודה, ממנו יצא מאוחר יותר דוד.

וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת בִּנְיָמִן לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וכדי להסיר ספק לגבי מידת הצדק במלחמה מיותרת זאת, מוסיף התנ"ך כי תוצאות הקרב נקבעו על ידי אלוהים, והוא אשר בחר בצד המנצח, הוא הצד שהצדק עמו.

וַיִּפְנוּ, וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה, אֶל סֶלַע הָרִמּוֹן, שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ, וַיֵּשְׁבוּ בְּסֶלַע רִמּוֹן אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים, וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד בְּהֵמָה, עַד כָּל הַנִּמְצָא, גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ.

שש מאות הלחמים שנותרו מבני בנימין מתבצרים בסלע הרימון. צבא בני ישראל שב אל נחלת בנימין, טובח באוכלוסיה האזרחית ומעלה את הישובים באש. זה נשמע ממש כמו מלחמת קודש, ונזכור כי בהנהגה של בני ישראל משולבים גם הכוהנים הגדולים.

הפרק הבא יוסיף את אקורד הסיום, הצורם גם הוא, זה אשר יראה את האמפתיה שנתעוררה פתאום בקרב בני ישראל כלפי הניצולים הבודדים מקרב בני בנימין, יביא לפתרון הזוי להצלתם, ויציע, שוב בדרך סמויה, שבני בנימין אמורים לחוש אסירי תודה לשאר העם על זה שהם בכלל קיימים...