ומעיל קטון תעשה לו אמו - שמו"א ב' | מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה התמונה ויקיפדיה; ציור : סלוטורה רוסה ת.פרסום: 05/06/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 "ותאמר (בעלת האוב) ראיתי איש זקן עולה והוא עוטה מעיל" (שמואל א, כ"ח, 14). אומר רש"י: "שהיה רגיל ללבוש מעיל שנאמר ומעיל קטון תעשה לו אמו ונקבר במעילו". רש"י (בעקבות מדרש של חז"ל) הגיע כאן לתובנה פסיכולוגית עמוקה על אישיותו של שמואל, שעוצבה כתוצאה מחסך אימהי. ילדותו בבית הוריו נמשכה שנים ספורות בלבד - מקסימום 5 שנים. (לפי תיעוד, ההנקה בחברות פרימיטיביות נמשכת 3 - 4 שנים בממוצע). כאשר הוא נגמל מחלב אמו, הוא מושאל לעבודת המשכן וזוכה לראות את הוריו רק פעם בשנה. המעיל הקטון שאמו עשתה לו מדי שנה הוא מזכרת לאהבת אם שאינה נוכחת. במקום חייים בתוך בית של הורים רגישים, הוא גדל בצילו של עלי הזקן שמתייחס אליו אמנם כבן (קורא לו בני כמה פעמים כאשר שמואל שומע את קריאת אלהים אך אינו מבין מי קרא לו), אבל הוא גם עד להתנהגות החמדנית והתאותנית של בניו של עלי. אף על פי כן, הוא שומר על מוסריותו. עוד בנערותו, בהעבירו לעלי את בשורת האל על החורבן הקרב של ביתו – הוא מתגלה כאיש של אמת, שאינו מטייח. כמבוגר הוא עוטה מעיל של סמכות ושררה שמבטא גם קור רגשי ויצירת חייץ עם הסובבים אותו. האם מעיל זה מעלה בו זכרונות ילדות של אם אוהבת אך לא נוכחת שעשתה לו מעיל קטון? האם הוא הפך לאיש מחמיר בהעדר אהבת אם?

שמואל יורש את כשרונה הלשוני של אמו המשוררת, אך אינו יורש את העדינות והרגישות של הוריו. הוא צמא לאהבה אך אינו מוצא אותה. כאשר העם מבקש: "שימה לנו מלך לשופטנו ככל הגויים", הוא רואה בזה ביטוי של נטישה: אלהים אומר לו: "לא אותך מאסו, כי אותי מאסו". שמואל לא מסתפק באמירת האל והוא פונה אל העם: "את שור מי לקחת וחמור מי לקחתי?" – שמואל א י"ב, 3. (יש פרשנים שסבורים שהוא אמר שהוא היה זכאי לקבל חמור לניידות - רכב צמוד - כי הוא היה שופט נודד, אך הוא השתמש בחמורו). הוא מבקש, איפוא, מהעם שיצהיר אמון בו.

שמואל מפתח יחס רגשי מסויים לשאול, אך זה מאכזב אותו. כאשר שמואל מסרב להישאר עם שאול, לאחר שנזף בו על שהשאיר את אגג בחיים – הוא מחזיק בכנף מעילו של שמואל והוא נקרע. הדבר מעלה את חמת שמואל: "קרע ה` את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך". קריעת המעיל מסמלת גם את הקרע בין שמואל לשאול: "ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו, כי התאבל שמואל אל שאול". כאשר דוד גוזר את כנף מעילו של שאול במערה יש להניח ששאול נזכר בנבואת שמואל על קריעת המלוכה ממנו והוא מבין שהוא יירש אותו: "ועתה ידעתי כי מלוך תמלוך".

שמואל הנביא הקנאי, שמשסף במו ידיו את אגג מלך עמלק - מזוהה במעילו כאיש של שררה. כאשר בעלת האוב מעלה את שמואל, לפי בקשת שאול – הוא מזהה אותו בוודאות על פי מעילו. גם לאחר מותו של שמואל – טורד צילו המחמיר את שלוות שאול. לא יפלא שהוא מדמה ששמואל העולה מהאוב - מבשר לו את מפלתו בקרב הצפוי עם פלשתים במשפט מהאכזריים במקרא :"ומחר אתה ובניך עמי". רש"י בעקבות חז"ל מפרש: "במחיצתי " ומצודת דוד מוסיף: "עמי בקבר - כמוני". האם מעילו של שמואל שעלה באוב, מעלה בשאול אסוציאציה של המעיל הקרוע של שמואל ושל מעילו שנקרע על ידי דוד במערה?

שמואל במעיל השררה שלו כבוגר – זכר את המעיל שאמו עשתה לו, ביטוי לימי החסד המעטים להם הוא זכה במחיצת הורים רגישים, אך גם הזכיר לו חסך רגשי גדול. מתחת לאיש העקרונות הבלתי מתפשר הסתתר אדם שכמה לאהבה – שכן הוא זכה באהבת הורים רק פעם אחת בשנה, אחרי שהוא הושאל לשרת בקודש, בסביבה של כהנים עבריינים. שמואל מזוהה, כאמור, עם מעילו. דבר דומה אנו מוצאים אצל יהונתן. כאשר הוא כורת ברית עם דוד, הוא נותן לו במתנה את מעילו ואת כלי נשקו (שמואל א, י"ח, 3 – 4).

האם לחנה היו הרהורי חרטה על נדרה? כנראה שכן. שמואל נולד לאשה עקרה ולכן היה קרבנה גדול במסירתו לעבודת המשכן. היא מעכבת את מסירת שמואל למשכן ואת הפרידה (הכמעט נצחית) ממנו בגיל כה צעיר: "וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו ... וישב שם עד עולם". אלקנה מבין ללבה ואומר לה :"עשי הטוב בעיניך. שבי עד גמלך אותו אך יקם ה` את דברו".

כאשר חנה מוסרת את שמואל למשכן היא מקריבה פר: "וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי". האם הרגישה חנה שהיא שחטה כביכול את בנה? חנה מאבדת את בנה ועלי מבין זאת. לכן הוא מברך אותה ואת אלקנה: "יתן לך זרע מן האשה הזאת, תחת השאלה אשר שאל לה` ".

היות שרמתיים צופים לא הייתה רחוקה משילה (שניהם שכנו בנחלת אפרים) – יכלה חנה לבקר את שמואל בתדירות יותר גבוהה מאשר פעם בשנה. (היא נהגה לבקר אותו רק במסגרת הזבח השנתי של משפחתה בשילה, כפעולה נלווית לעלייה לשילה). נראה לי, שהיא נמנעה מלעשות זאת, כי בכך הייתה פוגעת בנדרה, שהשאילה אותו לה`. (כידוע, זה המקור לשם שהיא העניקה לבנה. אין בשם נחמה, אלא גוון של פרידה וגעגועים).

העריכה של פרק ב` בשמואל א נראית לכאורה פגומה. הפסוקים 19 – 21 (ביקור ההורים השנתי) יכלו לבוא מיד אחרי פסוק 11 בפרק ב . אבל המספר דחה זאת ומיקם אותם לאחר תיאור מעלליהם של בני עלי – דרשו בשר חי כדי לעשות על האש – בניגוד להלכה (ספר ויקרא). הקורא מבין לאיזו סביבה שלילית נקלע שמואל. הדבר מגביר את העוצמה הרגשית שבביקור השנתי של ההורים עם מעיל לילד, שחי בסביבה שלילית, בניגוד למה שהוריו ציפו.

הערה: הושפעתי רבות ברשימה הנ"ל מפרשנותו של מאיר שלו בספרו: תנ"ך עכשיו. הוצאת שוקן. 1985.