וַי-הִי בנפול הארון  - שמואל א' ד' | מני גל

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 09/06/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה, וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ, וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ.

מה חשבו בני ישראל להשיג באמצעות הבאת הארון אל בין הלוחמים בפלישתים?

לפנינו הסבר המעניין של מלבי"ם:

חשבו באשר בהכרח יציל את ארון עוזו, וישמרהו מיד פלשתים, ועל ידי זה ינצלו וישמרו גם הם, וזה מחשבת דופי, כי ברית הארון אינו תכלית לעצמו, רק בעבור ישמרו את הכתוב בו.

זו מחשבת דופי, אומר מלבי"ם, כלומר – זוהי מחשבה פסולה. בני ישראל סבורים היו כי הארון, המייצג את האלוהות, גם שייך לה, ועל כן ירצה האל להציל את הארון מנפילה בשבי, ומי שירוויח מכך יהיו בני ישראל, שאלוהים ידאג לנצחונם בקרב. מה פסול במחשבה זו? אומר מלבי"ם: `ברית הארון`, כלומר ארון הברית אינו תכלית לעצמו; אין בו קדושה משל עצמה. הארון הוא סמל, שנועד להזכיר לבני ישראל את הברית שכרתו עם ה`, לשמור את תורתו. האל עצמו, אין לו צורך בארון.

ונוסיף עוד הרהורים משלנו: נשיאת הארון בקרב הלוחמים מעלה את המלחמה לדרגת מלחמת קודש. מכאן, אולי, הציפיה כי הלוחמים יילחמו ביתר שאת למען האל, מה שישפיע על תוצאות הקרב. אך, ממש בכיוון ההפוך, ניתן לשער, כי הופעת הארון בקרב אנשי הצבא תעורר בהם את ההרגשה, שהאל כבר ייקח אחריות על גורל הקרב, ויביא לתבוסת האויב, מה שיכול להביא את הלוחמים לידי שאננות, מתוך ביטחון באל הכל-יכול.

ועוד – כל ניסיון להשפיע על מעשי האל בדרך טקסית הוא בגדר מאגיה, והיהדות, כפי שאנו מכירים אותה היום, התרחקה מאד ממעשים כאלה, למרות שאלה לא נעלמו בקרב העם, מימי קערות הלחשים הבבליות ועד לפולחן הרנטגן בנתיבות בימינו.

אוֹי לָנוּ! מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה? אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר.

אם חפצים אנו בדוגמה עתיקה של fake news, הרי אחת כזאת נמצאת לפנינו. על פי המְסַפֵּר, עורר השאון הגדול שבא מכיוון מחנה ישראל פחד גדול אצל הפלישתים. עד כאן אפשר להבין ולהאמין למסופר. אבל ההנחה כי הפלישתים האמינו בכוחו של אלוהי העברים וידעו על מעלליו במצרים של פעם היא המצאה עיתונאית מפוקפקת. נוכל, אולי, לקבל את חזונם של ישעיהו ובני דורו, שניבאו כי באחרית הימים יכירו כל הגויים בגדולתו של האל האחד והיחיד, הוא האל שלנו. נביאים אלה דיברו על אוטופיה עתידנית. מה שמייחס כותב הפרק לפלישתים, שעוצמתם היתה עדיפה בהרבה על כוחם הצבאי של בני ישראל, לא נשמע הגיוני כלל וכלל.

הִתְחַזְּקוּ, וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם, וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם.

לאחר הבהלה הגדולה שאחזה במחנה פלישתים, איך ניתן להסביר את הפסוק הזה? מלבי"ם מנסח את התמיהה כך:

אחרי התיראו מאלהים המכים את מצרים איך אמרו התחזקו והיו לאנשים וכי ילחם איש עם אלהים ויוכל?

ויש לו הסבר מעניין בהחלט:

כאומר `אל תהיו בהמות, אשר לא יתגברו על בני אלים לעולם, רק היו אנשים שהם בכוח אנושיותם יתגברו לפעמים על האלים... וגם אם לא תנצחו אותם למו, על כל פנים התחזקו, פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם...` ומוסיף לאמר ש`אף אם לא תוכלו גם לזאת, ובני אלים ינצחו אתכם, על כל פנים, והייתם לאנשים, ונלחמתם`, רצה לומר – `אינו דומה המנוצח במלחמה, שעל כל פנים היה לאיש ולחם כדרך אנשים, ממי שימסר (יתמסר) אל אויבו ולא ילחם, שזה יצא מכלל אנשים, ודומה כבהמה, שינהיגוה שולל בלי דעת. ובמה שנלחמתם תראו שאתם אנשים ולא בהמות!`

על פי מלבי"ם, ראו הפלישתים את בני ישראל כבני אלים, ופחדו מלהתמודד עמם. מלבי"ם מתאר את הפסוקים האלה כדו-שיח פנימי בתוך מחנה פלישתים. לעומת אלה שֶרָפוּ ידיהם, אומרים אחרים: גם אם אלה בני אלים, אפשר לנצחם (ומלבי"ם מזכיר את מאבק יעקב במלאך במעבר יבוק, שם שרה האדם עם האלוהים יכול לו), וגם אם יובסו, הרי שכבודם העצמי, לאחר שעשו ככל יכולתם, לא ייפגע כמו לו היו נכנעים ללא קרב, מה שמתאים לבהמות ולא לבני אנוש. האם הלכי רוח כאלה היו יאים, לדעת מלבי"ם, גם לבני ישראל? כנראה שלא. להם יש אלוהים, והמאבק לשימור הכבוד העצמי לא מעניין אותו, את האל.

וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר, וַיֹּאמֶר: נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם, וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה.

המבשר מביא עמו בשורות איוב, והוא בוחר ללכת מהקל אל הקשה (על פי דעת המְסַפֵּר): א. העם נס מפני פלישתים. ב. רבים נהרגו בקרב. ג. שני בני עלי נהרגו גם הם. ד. והגרוע מכל – ארון האלוהים נלקח, כלומר נפל בשבי הפלישתים.

וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה, וְעֵינָיו קָמָה, וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת.

שום מנהיגות אחרת, צעירה יותר, אינה מוזכרת בפרק. זה מה שהיה להם, לבני ישראל – כוהן עיוור בן 98? ונוסיף להקשות: עלי בן 98. בני כמה, אם כן, הם שני בניו, ומה עושים החטיארים האלה במלחמה?

וְכַלָּתוֹ, אֵשֶׁת פִּינְחָס, הָרָה לָלַת (ללדת), וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמֻעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ, וַתִּכְרַע, וַתֵּלֶד, כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ... וַתִּקְרָא לַנַּעַר `אִי כָבוֹד`, לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ.

הסיפור הופך מוזר יותר ויותר. לאותו פינחס, שאביו בן 98, יש כלה, ההרה ללדת. אולי השיג כלה צעירה לעת זקנה? אחרי הלידה, שהביאה עליה את מותה, הספיקה האישה עוד לשלח את בנה התינוק אל העולם בשם המביך `אי-כבוד`. חשבתם איך הציקו היְלָדוּדֶס בגן לאי-כבוד המסכן?