מי אתה, מר דגון?  שמואל א' ה' | מני גל

מאת: מני גל התמונה ויקיפדיה ת.פרסום: 12/06/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בפרקים האחרונים החל להתבהר לנו, כי האויב הפלישתי מהווה אתגר גדול יותר למתנחלי ישראל מאשר כל עממי כנען. כבר הזכרנו את מוצאם האפשרי של הפלישתים – גויי הים האגאי. כעת אנו הולכים לעשות היכרות עם האל הראשי שלהם, הלא הוא דגון.

האם העם החדש הזה, העם הפלישתי, הביא עמו אל חדש ממערב, אל אגאי במוצאו וברקעו התרבותי? ובכן, לא. דגון הוא דווקא אל ותיק במרחבי המזרח הקדום. דָּגוֹן וגם דגן, הוא אל הדגן והחקלאות במיתולוגיות האמורית, האבלית והאוגריתית, ורק מאוחר יותר הוא הופך לאל הראשי של הפלשתים. באוגריתית נקרא האל בשם דגנו ובאכדית בשם דאדגאנה או דאגונה. במיתולוגיה המסופוטמית הוא נקרא דגן. מקור שמו לא ברור – יש סבורים כי הוא קשור בדגן, החשוב כל כך לכלכלת הארץ, ואחרים קושרים את צליל שמו בדג, המייצג, אולי, את הרקע הימי של הצידונים, ואחריהם הפלישתים. השם דגון מופיע לראשונה בטקסט משנת 2,500 לפני הספירה לערך, בכתבי המארי שבסוריה.

אם כן, הפלישתים, אותו עם חדש, שהגיע ממערב, עם השייך לתרבות ולמוצא אתני שונים מאלה של ארץ כנען, מאמצים להם, בהתנחלם בארץ, אל או אלים מן המרחב האזורי. זו תופעה מוכרת בהיסטוריה של דתות רבות, בעוד התנ"ך שלנו מציג גישה עוינת לסינקרטיזם המקובל. האלים של המרחב הסובב את אזורי ההתנחלות העברית מתוארים על ידי התנ"ך כשליליים, ואת פולחן האל היחיד שלנו יש לשמור נקי מכל השפעה זרה.

טקסטים פלישתיים כמעט ואינם מצויים בידינו. האם ממצאי חפירות ארכיאולוגיות בישובים השייכים לתרבות הפלישתית מגלים לנו משהו על הפולחן שהיה נהוג בקרב בני עם זה? לא ממש. לדעת חוקרים, אימצו הפלשתים את דגון, האל המקומי, מתוך זיהויו עם אחד מן האלים שהביאו איתם מארץ מוצאם. למרות שעוד לא הצליחו לפענח תעודות רבות מאזור מוצאם של הפלשתים (כרתים, קפריסין, מיקני, אנטוליה), כבר התבררו כמה קווים כלליים של הדת במרחב זה. אלת-אם עומדת במרכז אמונת התרבות הזאת – היא מייצגת את פוריות הקרקע, והיא מלווה לעתים קרובות על-ידי נחשים. קיימת הצעה כי דווקא אותה אלה זוהתה ע"י הפלשתים עם האל הזכרי המקומי דגון. הצעה זו מבוססת, בין השאר, על גילוי מספר דוגמאות של צלמית אלה באתרים פלשתים בארץ-ישראל. צלמית זו מכונה על ידי הארכיאולוגים "אשדודה", על שם מקום הימצאה הראשון.

נצטט כאן את דבריה של הארכיאולוגית פרופ` טרודה דותן, שהתמחתה בחקר התרבות הפלישתית:

עד כמה שאפשר לדון מתוך המקורות המקראיים המספרים בדתם ואמונתם של הפלשתים נראה, כי לפחות החל במאות הי"א ואילך סיגלו להם הפלשתים את הדת השמית - כנענית בעיקרה. שמות אלוהיהם כנעניים, ויש לזכור בין היתר שמות הערים, כגון בית דגון בנחלת שבט יהודה ונחלת אשר, המעידים על פולחן נפוץ של אל זה בארץ כנען לפני בואם של הפלשתים. אף במנהגיהם אין כל רמז למסורת לא שמית. נראה כי יחד עם חלק מן הפאנתיאון המקובל סיגלו להם הפלשתים את אמונותיו ומנהגיו, אף כי לא מן הנמנע הוא, שיסודות פלשתיים קדומים שרדו ונשתלבו באמונתם ובפולחנם.

ממצאי חפירות ארכיאולוגיות בחבל פלשת גילו ועדיין מגלים לנו עובדות אודות התרבות החומרית של ערי פלשת. מכל אלה לא הצלחנו ללמוד הרבה על הפולחן הפלישתי. הסיפור המיוחד של פרקנו מוסיף לנו מעט מאד, שכן הוא דומה יותר לאגדת עם מאשר לתיאור היסטורי. בהערכה כוללנית אנו מתרשמים כי הנוכחות הפלישתית המובהקת בארץ כנען היתה קצרת ימים, בין המאות ה-12 ל-11, כי העם הזה, למרות שמוצאו לא היה שמי, סיגל לעצמו הרבה ממנהגי המקום, ובכללם את האלים המקומיים, וכי במרוצת הזמן הלכו ונטמעו בעממי הארץ, עד כי נעלמו מבמת ההיסטוריה. בניסוחה של פרופ` דותן: מראשית המאה העשירית ואילך הופכת פלשת לגורם משני בתולדות ארץ-ישראל, ומבחינה תרבותית גבר תהליך ההתבוללות של הפלישתים, שטשטש את ייחודם.