פרק קטן, גדול! - שמו"א ז' | עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה ויקיפדיה, זכוכית מצויירת, ארמון פנה פורטוגל, מאה 19 ת.פרסום: 15/06/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

, 129 מתוך 929 – מחזור 2
ט` בסיוון תשע"ט, 12/06/2019
(עופר בורין)
---------------
פרק קטן – גדול.

רק 17 פסוקים, אבל איזה פסוקים!

אנשי קריית יערים מקבלים את הארון מידי אנשי בית שמש. הם לא זובחים, לא חוגגים, לא עושים ממנו עניין גדול – ממנים לו שומר (אלעזר בן אבינדב) וזהו!
יהוה נעלב? ממש לא. שקט. מסע ההרג וההשתוללות של הארון נפסק.
במשך 20 שנה – הארון נח לו בקרית יערים, לא בשילה, והעם רגוע ונוהה אחרי יהוה (זה חשוב – אחרי יהוה, לא אחרי הארון!).
ממש אידיליה.

אבל אז מגיע שמואל, הנביא, המנהיג, שמכיר היטב את עמו. הוא יודע שהעם אמנם נוהה אחרי יהוה, אבל הוא נוהה אחרי עוד "אלוהימים".
שמואל מנצל את הרגע ההיסטורי השקט ומעורר את העם לחזור לאמונה הטהורה, האמונה שבלב הכוללת רק אלוהים אחד:
ג וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל אֶל־כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵל֮ לֵאמֹר֒ אִם־בְּכָל־לְבַבְכֶ֗ם אַתֶּ֤ם שָׁבִים֙ אֶל־יְהוָ֔ה הָסִ֜ירוּ אֶת־אֱלֹהֵ֧י הַנֵּכָ֛ר מִתּוֹכְכֶ֖ם וְהָעַשְׁתָּר֑וֹת וְהָכִ֨ינוּ לְבַבְכֶ֤ם אֶל־יְהוָה֙ וְעִבְדֻ֣הוּ לְבַדּ֔וֹ וְיַצֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים ׃

שמואל, זה שגדל בשילה, בבית המקדש, יודע שמה שחשוב זו האמונה שבלב ולא הסמלים והקורבנות. הוא לא מתייחס כלל לארון, בית המקדש לא מעניין אותו, הלב והאמונה והאחדות בעם הם בראש מעייניו.
אבל שמואל "מלכלך" קצת את האמונה, כשהוא מבטיח לעם תמורה לאגרת האמונה – הצלה מיד פלשתים.
מסתבר שהאידיליה של 20 השנים האחרונות הייתה מלווה בסוג של שליטה של הפלשתים על ישראל – שמואל מנצל זאת כדי לקרוא לעם לאחדות ולאמונה באלוהים – כתבתי כבר שמיתוס עמלק שבנה משה ישמש דורות רבים, עד היום, כגורם מאחד עבור ישראל (דברים כה`).
ועם ישראל מקבל את מנהיגות שמואל:
ד וַיָּסִ֨ירוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרֹ֑ת וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ ׃

"יהוה לבדו" – אלוהים בלי שותפים, בלי עוזרים. 
שמואל מצליח לאחד ולמקד את העם סביב אמונה וחזון משותפים – והתוצאה: ניצחון מוחץ על הפלשתים, במלחמה שאותה מוביל לא אחר מאשר יהוה עצמו:
ט וַיִּקַּ֣ח שְׁמוּאֵ֗ל טְלֵ֤ה חָלָב֙ אֶחָ֔ד ֯וַיַּעֲלֶה עוֹלָ֛ה כָּלִ֖יל לַֽיהוָ֑ה וַיִּזְעַ֨ק שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יְהוָה֙ בְּעַ֣ד יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲנֵ֖הוּ יְהוָֽה ׃ י וַיְהִ֤י שְׁמוּאֵל֙ מַעֲלֶ֣ה הָעוֹלָ֔ה וּפְלִשְׁתִּ֣ים נִגְּשׁ֔וּ לַמִּלְחָמָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּרְעֵ֣ם יְהוָ֣ה׀ בְּקוֹל־גָּדוֹל בַּיּ֨וֹם הַה֤וּא עַל־פְּלִשְׁתִּים֙ וַיְהֻמֵּ֔ם וַיִּנָּגְפ֖וּ לִפְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל ׃

זה כוחה של אחדות.
העלילה יכלה הייתה להתפתח לשני כיוונים:
1. ניצול ההצלחה המלחמתית והמשך קרבות ומלחמות על כיבוש עוד טריטוריה לעם ישראל בארץ ישראל.
2. הסתפקות בהישג של הורדת הלחץ של הפלשתים והתכנסות לבניית חברה טובה שחיה בשלום עם עצמה ועם שכניה.

אופציה 2 היא שנבחרה:
יב וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶ֣בֶן אַחַ֗ת וַיָּ֤שֶׂם בֵּֽין־הַמִּצְפָּה֙ וּבֵ֣ין הַשֵּׁ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ אֶ֣בֶן הָעָ֑זֶר וַיֹּאמַ֕ר עַד־הֵ֖נָּה עֲזָרָ֥נוּ יְהוָֽה ׃ ..... יד וַתָּשֹׁ֣בְנָה הֶעָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר לָֽקְחוּ־פְלִשְׁתִּים֩ מֵאֵ֨ת יִשְׂרָאֵ֤ל׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ מֵעֶקְר֣וֹן וְעַד־גַּ֔ת וְאֶ֨ת־גְּבוּלָ֔ן הִצִּ֥יל יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י שָׁל֔וֹם בֵּ֥ין יִשְׂרָאֵ֖ל וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי ׃

שלום עם שכנים (ערי פלשתים והאמורי) שבעבר נלחמו בנו נמרצות.
ובמקביל:
טו וַיִּשְׁפֹּ֤ט שְׁמוּאֵל֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽיו ׃ טז וְהָלַ֗ךְ מִדֵּ֤י שָׁנָה֙ בְּשָׁנָ֔ה וְסָבַב֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וְהַגִּלְגָּ֖ל וְהַמִּצְפָּ֑ה וְשָׁפַט֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הַמְּקוֹמ֖וֹת הָאֵֽלֶּה ׃

שמואל מסתובב בערי ישראל, ושופט את ישראל בכל מקום.
הוא לא צריך בית מקדש, הוא לא צריך ארון, הוא לא צריך עולות וזבחים וקמעות וניסים – הוא כן נשאר מחובר לעם, מסתובב בין האנשים ושופט אותם כמיטב יכולתו. שמואל מלמד כל מנהל ומנהיג – תהייה בקשר בלתי אמצעי עם האנשים אותם אתה מנהל או מנהיג!
העם מתכנס פנימה, מסתפק בטריטוריה שיש לו, שומר על שלום עם שכניו ונוהה אחרי משפט שמואל.

ומאיפה שואב שמואל את כוחו?
הוא אחת לשנה, חוזר לבית שלו (במקום שנקרא רמתה, לא שילה חס וחלילה), ושם מטעין את עצמו בתשובה – שבעיני היא התשובות שהוא חושב עליהן לקראת השנה הבאה של הנדודים בקרב העם:
יז וּתְשֻׁבָת֤וֹ הָרָמָ֨תָה֙ כִּֽי־שָׁ֣ם בֵּית֔וֹ וְשָׁ֖ם שָׁפָ֣ט אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה ׃ פ

17 פסוקי נפלאים.
ברור שמשבר חייב לבוא בקרוב.