וַיְהִ֖י כְּמַחֲרִֽישׁ  - שמו"א י' | עופר בורין

מאת: עופר בורין ת.פרסום: 17/06/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין


-------
שמואל א, פרק י`, 242 מתוך 929 – מחזור 2
יד` בסיוון תשע"ט, 17/06/2019
(עופר בורין)
---------------
בתחילת הפרק שמואל מושח את שאול למלך בטכס פרטי.
א פ וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת־פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל־רֹאשׁ֖וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי־מְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה עַל־נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד ׃

בסוף הפרק שמואל מושח את שאול למלך באירוע מיוחד מול כל העם:
כד וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־כָּל־הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר־בּ֣וֹ יְהוָ֔ה כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכָל־הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כָל־הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ ׃

מדוע נמשח שאול למלך פעמיים?
לדעתי, התשובה ברורה וכתבתי זאת במאמר הקודם – שאול פשוט לא מוכן ושמואל מנסה להפעיל אותו בכל מיני דרכים.
כחלק מהכשרתו להיות מלך, שולח שמואל את שאול להסתובב עם חבורת נביאים ולהתחיל להתנבא בעצמו. 
ה אַ֣חַר כֵּ֗ן תָּבוֹא֙ גִּבְעַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־שָׁ֖ם נְצִבֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וִיהִי֩ כְבֹאֲךָ֨ שָׁ֜ם הָעִ֗יר וּפָגַעְתָּ֞ חֶ֤בֶל נְבִיאִים֙ יֹרְדִ֣ים מֵֽהַבָּמָ֔ה וְלִפְנֵיהֶ֞ם נֵ֤בֶל וְתֹף֙ וְחָלִ֣יל וְכִנּ֔וֹר וְהֵ֖מָּה מִֽתְנַבְּאִֽים ׃ ו וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֨יךָ֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר ׃

שמואל טוען שלפתע תצלח על שאול רוח יהוה. 
אבל העם לא קונה את השינוי. ניכר שהנבואה החדשה אינה יושבת עליו טוב:
יא וַיְהִ֗י כָּל־יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם־נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ מַה־זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן־קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים ׃ יב וַיַּ֨עַן אִ֥ישׁ מִשָּׁ֛ם וַיֹּ֖אמֶר וּמִ֣י אֲבִיהֶ֑ם עַל־כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים ׃

"הגם שאול בנביאים?" – פתגם ידוע שמקורו בפרק הזה. 
דומה הדבר ליוצא צבא בימינו, בחור טוב, שיוצא לטיול של אחרי צבא להודו וחוזר כשהוא עוסק במדיטציה ובסדנאות רוחניות שלא עסק בהן עד לפני הנסיעה להודו... – אני חש בצליל של זלזול בבן קיש, הבחור הטוב והגבוה.

שאול מפסיק להתנבא ביחד עם חבורת הנביאים ואז הוא פוגש את דודו (האח של אביו) וזה שואל אותו מה עבר עליו בימים האחרונים.
שאול מסביר שהלכו לחפש את האתונות, לא מצאו אותם והלכו לשאול את שמואל בנושא.
הדוד לא מרפה ושואל על תשובת שמואל.
ושאול – מספר ששמואל אמר שהאתונות כבר נמצאו. לגבי המלכתו של שאול למלך, בטכס פרטי, שאול לא אומר דבר. הוא פשוט לא מאמין בעצמו ומפחד ששוב יהפוך ללעג בעיני סביבתו הקרובה, קרי, משפחתו.
טז וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־דּוֹד֔וֹ הַגֵּ֤ד הִגִּיד֙ לָ֔נוּ כִּ֥י נִמְצְא֖וּ הָאֲתֹנ֑וֹת וְאֶת־דְּבַ֤ר הַמְּלוּכָה֙ לֹֽא־הִגִּ֣יד ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר אָמַ֥ר שְׁמוּאֵֽל ׃

מה לעשות עם השאול הפלגמטי הזה שואל את עצמו שמואל ומחליט לעשות מעשה. הוא קורא לכל העם למפגש חירום ושם, בהופעה רבת רושם הוא מעלה בגורל (כן ממש כך, כאילו מציאת מלך זה עניין של לוטו או פיס) את המלך שהעם דרש ממנו בפרק הקודם.
ההגרלה מסתיימת והפור נופל על שאול.
אבל שאול איננו. הוא מתחבא!!
כא וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־שֵׁ֤בֶט בִּנְיָמִן֙ ֯לְמִשְׁפְּחֹתוֹ וַתִּלָּכֵ֖ד מִשְׁפַּ֣חַת הַמַּטְרִ֑י וַיִּלָּכֵד֙ שָׁא֣וּל בֶּן־קִ֔ישׁ וַיְבַקְשֻׁ֖הוּ וְלֹ֥א נִמְצָֽא ׃ כב וַיִּשְׁאֲלוּ־עוֹד֙ בַּֽיהוָ֔ה הֲבָ֥א ע֖וֹד הֲלֹ֣ם אִ֑ישׁ ס וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה הִנֵּה־ה֥וּא נֶחְבָּ֖א אֶל־הַכֵּלִֽים ׃

מצב מביך למדי. המלך הנבחר מתחבא וכדי למצוא אותו נדרש יהוה להוציא אותו מהמחבוא שבין הכלים. צנוע זה בסדר, אבל נראה שהוא יותר מבוהל מצנוע. בכל אופן, הביטוי "נחבא אל הכלים" נולד כאן, בפרק הזה, מול כל העם!

שאול נלקח מהמחבוא, נעמד במלוא גובהו, ואז העם, המתגלה בעיני כעדר חלול, מריע למלך החדש שעד אותו רגע כלל לא הוכיח את עצמו בדבר.
כד וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־כָּל־הָעָ֗ם הַרְּאִיתֶם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽחַר־בּ֣וֹ יְהוָ֔ה כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖הוּ בְּכָל־הָעָ֑ם וַיָּרִ֧עוּ כָל־הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ ׃

שמואל אומר שיהוה בחר בו (הרי הוא עלה בגורל) והעם מריע – יחי המלך.
נראה לי שהעם יותר מריע לסיום תקופת ההנהגה של שמואל, איש האלוהים, והתחלת תקופת ההנהגה של בן אנוש, אפילו אם הוא בחור "טוב" ודי פלגמט.

הפרק מסתיים בכך ששמואל שולח את העם הביתה, ושאול גם הוא הולך הביתה. הוא בכלל לא מבין שהוא מלך ושהוא אמור למלוך ולא ללכת הביתה. 
מלך שהוכתר בטרם עת, בלי חזון, בלי ניסיון קרבי, בלי ניסיון ניהולי – מה הסיכוי שלו להצליח? איזו מין בחירה בחר יהוה? למה הבחירה של יהוה היא כזו לא מובנת?
קשה לי להבין, אבל בפסוק האחרון יש אולי רמז ראשון לכך שבכל זאת יש משהו בשאול.
קבוצת אנשים, שכמוני לא מבינה את הבחירה, מבזה את שאול ולא מקבלת אותו כמלך:
כז וּבְנֵ֧י בְלִיַּ֣עַל אָמְר֗וּ מַה־יֹּשִׁעֵ֨נוּ֙ זֶ֔ה וַיִּבְזֻ֕הוּ וְלֹֽא־הֵבִ֥יאוּ ל֖וֹ מִנְחָ֑ה וַיְהִ֖י כְּמַחֲרִֽישׁ ׃ פ

הם מעליבים אותו ושאול "היה כמחריש".
לדעתי, ההבדל הדק בין "היה מחריש" לבין "היה כמחריש" הוא הניצוץ הראשון הנדלק בשאול. הוא מחריש רק כלפי חוץ. בתוכו פנימה נדלקת אש חדשה. העלבון נוגע בו.

נולד מלך חדש, מנהיג, שהעלבון הוא הרגש שמניע אותו בתחילת דרכו.
איך זה ישפיע על המשך תקופת שלטונו – נראה בהמשך (רמז – ישפיע מאוד...)