מתוך מְגִלַּת עָרְפָּה - שמואל א' י"ז  |מני גל

מאת: מני גל, הציור דוד וגולית, מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית ת.פרסום: 26/06/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר פְּלִשְׁתִּי עַל שְׂדֵה מוֹאָב, וְהַפְּלִשְׁתִּי אִישׁ מִדוֹת וְגֶבֶר חֲלָצַיִם, מִילִידֵי הָרָפָה, וְהוּא לָבוּשׁ מַדִּים וְתָפוּשׂ נֶשֶׁק וּכְלֵי מָוֶת מִכַּף רֶגֶל וְעַד קָדְקֹד, כֻּלוֹ בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת, כִּי גִבּוֹר מִלְחָמָה הוּא. וַיָּסַר הָעֲנָק אֶל בֵּית עָרְפָּה וַיָּלֶן שָׁם לָיְלָה. וַתֵּרֶא אֶת-כֹּחוֹ וְאֶת-גָּבְהוֹ וְאֶת-הֲדַר מַדָּיו וְנִשְׁקוֹ וַתִּצָּמֶד-לוֹ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבָהּ הֶעָרֵל הַפְּלִשְׁתִּי גִתָּה עִירוֹ כַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ הַכֶּלָב אַחֲרֵי אֲדוֹנָיו...

... וַיְהִי לִתְקוּפַת הַיָּמִים, וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה ויִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וֱהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. וַיֵּצֵא אִיש הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, וְכוֹבַע נְחֹשֶת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶת, וּמִצְחַת נְחֹשֶת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶת בֵּין כְּתֵפָיו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנוֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. וַיַּעֲמֹד הַפְּלִשְׁתִּי וַיְחָרִף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִים. הוּא גָּלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי מִגַּת, בֶּן-שִׁלֵּשִׁים לעָרְפָּה.

וּמִמַּעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל יָצָא לִקְרָאתוֹ נַעַר אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה –עֵינַיִם וְטוֹב-רֹאִי, לֹא נֶשֶק לוֹ וְלֹא מַדִים, אֵין בְּיָדוֹ בִלְתִּי אִם מַקְלוֹ וְקַלְעוֹ וַחֲמִשָּה חַלֻקֵי אֲבָנִים בְּיַלְקוּטוֹ וְשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים עִל שְׂפָתָיו. הוּא דָוִד הָרֹעֶה מִבֵּית-לֶחֶם, בֶּן-שִׁלֵּשִׁים לְרוּת.

שְנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמוֹאֲבִיוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם.

זה, כמובן, אינו נוסח התנ"ך. זו גרסתו של חיים נחמן ביאליק, בקובץ סיפוריו הנהדר `ויהי היום`. קטעים אלה לקוחים מהסיפור `מגילת עורפה`. ביאליק מעלה רעיון גאוני: התנ"ך סיפר לנו רק מה עלה בגורלה של רות, כלומר מי היו צאצאיה – עד לחשוב מכולם, הלא הוא דוד המלך. ביאליק משלים מדמיונו העשיר את סיפורה של עורפה. מהיכן שאב ביאליק את הרעיון? מכינוים של שני ענקים פלשתים אחרים בספר שמואל ב`, פרק כ"א:

וְיִשְׁבִּי בְּנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד... וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת .סַף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה

גם ביאליק יודע כי סיפור גיבורי דוד בשמואל ב` ומלחמתם בענקים הפלישתים הוא גרסה אחרת של סיפור דוד וגולית, וכך גם גולית עבורו הוא אחד מילידי הרפה. ומיהי הרפה? כאן מבריק ביאליק הברקה של ממש – הלא זאת ערפה! וכך נולד במוחו הסיפור אודות השניים, דוד וגוליית, שהם, למעשה, בני דוד מדרגה שלישית או רביעית.

בנוסף לכך שאגדה יפה רקם ביאליק עבורנו, האם גלום בה איזה מסר נוסף? יתכן שכן. גם אנו, הנאבקים בעם אחר, היושב על אותה כברת ארץ, קרובים במוצאנו ליריבינו, אך הנסיבות ההיסטוריות הביאו אותנו למאבק דמים מר מולם.

ואוסיף עוד הערה קטנה על יחסו של ביאליק אל שני הצדדים במאבק הזה. ביאליק אוהב את דוד, כמו שהתנ"ך וחז"ל אוהבים אותו, בעוד שערפה של ביאליק הולכת אחרי הערל הפלישתי ככלב אחרי אדוניו...