צוּרֵ֥י הַיְּעֵלִֽים - שמואל א, כ"ד| עופר בורין

מאת: עופר בורין ת.פרסום: 07/07/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 שאול, לאחר שסיים את המרדף הקודם אחרי דויד בהפסקה בשל בעיות שהיו לו עם הפלישתים, חוזר ומתמקד במרדף אחרי דויד:

א וַיַּ֥עַל דָּוִ֖ד מִשָּׁ֑ם וַיֵּ֖שֶׁב בִּמְצָד֥וֹת עֵֽין־גֶּֽדִי ׃ ב וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁר֙ שָׁ֣ב שָׁא֔וּל מֵאַחֲרֵ֖י פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּגִּ֤דוּ לוֹ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד בְּמִדְבַּ֖ר עֵ֥ין גֶּֽדִי ׃ ס ג וַיִּקַּ֣ח שָׁא֗וּל שְׁלֹ֧שֶׁת אֲלָפִ֛ים אִ֥ישׁ בָּח֖וּר מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֗לֶךְ לְבַקֵּ֤שׁ אֶת־דָּוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו עַל־פְּנֵ֖י צוּרֵ֥י הַיְּעֵלִֽים ׃

3,000 איש, מכל ישראל יוצאים למרדף אחרי דויד, כשבראשם המלך שאול.
צבא גדול, בהובלת שאול ובמיוחד חשוב לשים לב – מכל ישראל. שאול מנהל מערכה נגד דויד ומשלב בה את כל השבטים.
המרדף מתנהל באזור מצוקי עין גדי. 
תוך כדי המרדף שאול נכנס לאחת המערות:
ד וַיָּבֹא אֶל־גִּדְר֨וֹת הַצֹּ֤אן עַל־הַדֶּ֨רֶךְ֙ וְשָׁ֣ם מְעָרָ֔ה וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל לְהָסֵ֣ךְ אֶת־רַגְלָ֑יו וְדָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו בְּיַרְכְּתֵ֥י הַמְּעָרָ֖ה יֹשְׁבִֽים ׃ 

שאול מתיישב בקדמת המערה. במקרה, דויד ואנשיו נמצאים במעבה המערה.
דויד ואנשיו מזהים את שאול אולם הוא כלל לא רואה אותם.
הזדמנות פז לדויד לחסל את שאול, להרוג אותו. אנשי דויד מאיצים בו לעשות כך, אבל דויד, מתגנב ליד שאול ואינו הורג אותו, אלא חותך חתיכה מהמעיל של שאול וחוזר לאנשיו.
דויד מסביר לאנשיו שהחליט שלא להרוג את שאול משום ששאול הוא המלך, משיח אלוהים, ולכן הוא נמנע מלהרוג אותו:
ז וַיֹּ֨אמֶר לַאֲנָשָׁ֜יו חָלִ֧ילָה לִּ֣י מֵֽיהוָ֗ה אִם־אֶעֱשֶׂה֩ אֶת־הַדָּבָ֨ר הַזֶּ֤ה לַֽאדֹנִי֙ לִמְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בּ֑וֹ כִּֽי־מְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה הֽוּא ׃ 

דויד מתגלה כבעל מידה רבה של אמונה וצדיקות. למרות שניתנה לו ההזדמנות לחסל את שאול הרודף אותו, ולמרות שהוא נמשח למלך ע"י שמואל והוא יודע שהוא עתיד להיות המלך, הוא נמנע מחיסולו של שאול.
בהחלט מרשים.
ואז שאול יוצא מהמערה ודויד רץ אחריו וקורא לשאול, מול כל אנשי דויד ואנשי שאול:
ט וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד אַחֲרֵי־כֵ֗ן וַיֵּצֵא֙ ֯מֵֽן־הַמְּעָרָ֔ה וַיִּקְרָ֧א אַֽחֲרֵי־שָׁא֛וּל לֵאמֹ֖ר אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַיַּבֵּ֤ט שָׁאוּל֙ אַֽחֲרָ֔יו וַיִּקֹּ֨ד דָּוִ֥ד אַפַּ֛יִם אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ ׃ ס 

דרמה גדולה, כל אנשי דויד וכל לוחמי שאול, רואים את העימות הישיר המילולי בין השניים.
דויד קורא לשאול, מראה לו את דש המעיל שקרע ממנו קודם, ובכך מסביר לשאול – הנה, יכולתי להרוג אותך ולא עשיתי כן. מדוע אתה רודף אחרי?
עוד מוסיף דויד – בוא נשאיר את המחלוקת בינינו ליהוה, שהוא ישפוט בינינו ויחליט. דויד גם מקטין את עצמו (ובכך גם יש לעג נסתר לשאול) לרמת כלב מת ופרעוש. 
יג יִשְׁפֹּ֤ט יְהוָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּנְקָמַ֥נִי יְהוָ֖ה מִמֶּ֑ךָּ וְיָדִ֖י לֹ֥א תִֽהְיֶה־בָּֽךְ ׃ יד כַּאֲשֶׁ֣ר יֹאמַ֗ר מְשַׁל֙ הַקַּדְמֹנִ֔י מֵרְשָׁעִ֖ים יֵ֣צֵא רֶ֑שַׁע וְיָדִ֖י לֹ֥א תִֽהְיֶה־בָּֽךְ ׃ טו אַחֲרֵ֨י מִ֤י יָצָא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אַחֲרֵ֥י מִ֖י אַתָּ֣ה רֹדֵ֑ף אַֽחֲרֵי֙ כֶּ֣לֶב מֵ֔ת אַחֲרֵ֖י פַּרְעֹ֥שׁ אֶחָֽד ׃ טז וְהָיָ֤ה יְהוָה֙ לְדַיָּ֔ן וְשָׁפַ֖ט בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְיֵ֨רֶא֙ וְיָרֵ֣ב אֶת־רִיבִ֔י וְיִשְׁפְּטֵ֖נִי מִיָּדֶֽךָ ׃ 

תגובת שאול לפנייה הזו של דויד היא מרתקת:
- שאול בוכה
- שאול אומר לדויד שהוא, דויד, צדיק ממנו, משאול
- שאול אומר לדויד שהוא יהיה המלך על פני שאול וממנו תקום שושלת מלוכה
- שאול מבקש מדויד שלא ישמיד את זרעו של שאול.
כא וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י מָלֹ֖ךְ תִּמְל֑וֹךְ וְקָ֨מָה֙ בְּיָ֣דְךָ֔ מַמְלֶ֖כֶת יִשְׂרָאֵֽל ׃ כב וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ בַּֽיהוָ֔ה אִם־תַּכְרִ֥ית אֶת־זַרְעִ֖י אַֽחֲרָ֑י וְאִם־תַּשְׁמִ֥יד אֶת־שְׁמִ֖י מִבֵּ֥ית אָבִֽי ׃ 

ודויד מסכים לבקשתו של שאול והם כורתים ברית:
כגוַיִּשָּׁבַ֥ע דָּוִ֖ד לְשָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ שָׁאוּל֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְדָוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו עָל֖וּ עַל־הַמְּצוּדָֽה ׃ פ 

הפרק מסתיים בתמונה אידילית של ברית בין שאול לדויד. ולמרות הברית הם אינם חוזרים ביחד לחצר המלך – שאול הולך לדרכו ודויד הולך לדרכו.
=====
אני רוצה להתרכז במשפט אחד ששאול אומר לדויד:
יח וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־דָּוִ֔ד צַדִּ֥יק אַתָּ֖ה מִמֶּ֑נִּי כִּ֤י אַתָּה֙ גְּמַלְתַּ֣נִי הַטּוֹבָ֔ה וַאֲנִ֖י גְּמַלְתִּ֥יךָ הָרָעָֽה ׃ 

"צדיק אתה ממני"
שנים קודם, המשפט הזה נאמר ע"י יהודה, עת הכיר בצדקתה של תמר:
כו וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ ׃ 

"צדקה ממני" אמר יהודה, ראש השבט, על תמר.
מה ההבדל?
במקרה של תמר, היא העבירה את המסר ליהודה, ראש השבט, בהסתר, מבלי לבייש אותו ברבים.
במקרה של דויד, הוא העביר את המסר לשאול, מול פני הלוחמים שלו ושל שאול, ממש הלבין את פני המלך ברבים.
לשאול לא הייתה באותו רגע ברירה, והוא הכיר בניצחונו של דויד, אבל בלבו פנימה אני חושש שחמתו בערה בו.
דויד, צאצא של תמר ויהודה, אולי היה צדיק ואולי לא, אבל רברבן ומלבין פני מלך ברבים הוא היה.
=====
הפרק הזה נחשב כפרק שמראה על נאמנות של דויד למלוכה.
אני חושב שהנאמנות הזו היא לא יותר מהצגה. עוד שלב בתוכנית האלוהית להורדת שאול מכס המלוכה והכתרת דויד על פניו.
לו היה דויד באמת נאמן, היה מוכיח את שאול ב 4 עיניים.
ייתכן ואז התוצאה הייתה שהם היו חוזרים יחדיו למחנה ומנהלים חפיפה מסודרת לתפקיד.
אבל זה לא קרה, כל אחד הלך לדרכו, והברית שנאמרה מול עדים רבים, לא שווה הייתה יותר מקליפת השום. 
מסתבר שלפני הסכמים, הבנות ובריתות, צריך שיהיה כבוד הדדי.
====