חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִשְּׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֣יחַ יְהוָ֑ה - שמו"א כ"ו | עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה pixabay ת.פרסום: 09/07/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 אז אחרי הפוגה קצרה של פרק 1 בתיאור המרדפים של שאול אחרי דויד, המרדף חוזר.
שאול מקבל מידע מודיעיני על מיקומו של דויד והוא שוב יוצא, עם 3,000 לוחמים, לצוד את דויד:
ב וַיָּ֣קָם שָׁא֗וּל וַיֵּ֨רֶד֙ אֶל־מִדְבַּר־זִ֔יף וְאִתּ֛וֹ שְׁלֹֽשֶׁת־אֲלָפִ֥ים אִ֖ישׁ בְּחוּרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־דָּוִ֖ד בְּמִדְבַּר־זִֽיף ׃

בשונה מהמפגש במערה, במצוקי עין גדי לפני 2 פרקים, הפעם דויד לא במקרה פוגש בשאול, אלא הוא חותר למגע.
שאול חונה עם לוחמיו ללינת לילה ודויד מגיע מיוזמתו לרגל אחרי שאול ואנשיו.
דויד מגלה מחזה מדהים:
ז וַיָּבֹא֩ דָוִ֨ד וַאֲבִישַׁ֥י׀ אֶל־הָעָם֮ לַיְלָה֒ וְהִנֵּ֣ה שָׁא֗וּל שֹׁכֵ֤ב יָשֵׁן֙ בַּמַּעְגָּ֔ל וַחֲנִית֥וֹ מְעוּכָֽה־בָאָ֖רֶץ ֯מְרַאֲשֹׁתָ֑ו וְאַבְנֵ֣ר וְהָעָ֔ם שֹׁכְבִ֖ים ֯סְבִיבֹתָֽו ׃

כולם ישנים. שאול ישן, אבנר בן נר, שר הצבא – ישן, ולמעשה כל המחנה ישנים. אין דבר יותר חסר אחריות מצבא הישן על משמרתו.
במצב הזה, דויד מחליט שמשימת הריגול תהפוך למשימה נוספת להוכחת כישלונו של שאול. הוא מתגנב, יחד עם אבישי בן צרויה אל מחנה שאול, ולוקח משאול את חרבו ואת הצלחת ממנה הוא שותה מים:
יב וַיִּקַּח֩ דָּוִ֨ד אֶֽת־הַחֲנִ֜ית וְאֶת־צַפַּ֤חַת הַמַּ֨יִם֙ מֵרַאֲשֹׁתֵ֣י שָׁא֔וּל וַיֵּלְכ֖וּ לָהֶ֑ם וְאֵ֣ין רֹאֶה֩ וְאֵ֨ין יוֹדֵ֜עַ וְאֵ֣ין מֵקִ֗יץ כִּ֤י כֻלָּם֙ יְשֵׁנִ֔ים כִּי תַּרְדֵּמַ֣ת יְהוָ֔ה נָפְלָ֖ה עֲלֵיהֶֽם ׃

כמובן שיהוה נכנס כאן ככדור השינה של שאול ואנשיו.
אבישי בן צרויה מאיץ בדויד להרוג את שאול, בדיוק כפי שהאיצו בו אנשיו לפני שני פרקים במערה, אבל דויד מסרב:
ט וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־אֲבִישַׁ֖י אַל־תַּשְׁחִיתֵ֑הוּ כִּי מִ֣י שָׁלַ֥ח יָד֛וֹ בִּמְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה וְנִקָּֽה ׃ פ י וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ חַי־יְהוָ֔ה כִּ֥י אִם־יְהוָ֖ה יִגָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־יוֹמ֤וֹ יָבוֹא֙ וָמֵ֔ת א֧וֹ בַמִּלְחָמָ֛ה יֵרֵ֖ד וְנִסְפָּֽה ׃ יא חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִשְּׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֣יחַ יְהוָ֑ה

אותו מסר מלפני שני פרקים – אין מצב שאני, דויד, או כל מישהו אחר, אהרוג את המלך, שהוא בעצמו משיח יהוה.
לדויד היו כל הסיבות הטובות לחסל את שאול. הרי שאול רדף אחריו להמיתו. אבל דויד לא נקט בלשון הפתגם "הקם להרגך השכם להרגו" . אזכיר רק שהפתגם הזה אינו חלק מהתנ"ך אולם מדרשים שונים מייחסים אותו לציוויי אלוהי בהקשר של המדיינים. אני לא הצלחתי למצוא את ההקשר הזה ומבחינתי, מעשהו של דויד הוא פלא המעיד על גדלות רוחו ועומק אמונתו באלוהים. בפעם הראשונה, במערה, אפשר היה לחשוב שמדובר בתעלול פוליטי להכפשת שאול בפני אנשיו, אבל בפעם השנייה זה כבר משהו אחר.
והנה, עם בוקר, פונה דויד, ממעלה ההר לשר צבאו של דויד ו"יורד" עליו על שלא שמר על מלכו בלילה:
טו וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־אַבְנֵ֜ר הֲלוֹא־אִ֣ישׁ אַתָּ֗ה וּמִ֤י כָמ֨וֹךָ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְלָ֨מָּה֙ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֶל־אֲדֹנֶ֖יךָ הַמֶּ֑לֶךְ כִּי־בָא֙ אַחַ֣ד הָעָ֔ם לְהַשְׁחִ֖ית אֶת־הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנֶֽיךָ ׃ טז לֹא־ט֞וֹב הַדָּבָ֣ר הַזֶּה֮ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂיתָ֒ חַי־יְהוָ֗ה כִּ֤י בְנֵי־מָ֨וֶת֙ אַתֶּ֔ם אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שְׁמַרְתֶּ֛ם עַל־אֲדֹנֵיכֶ֖ם עַל־מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֑ה וְעַתָּ֣ה׀ רְאֵ֗ה אֵֽי־חֲנִ֥ית הַמֶּ֛לֶךְ וְאֶת־צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם אֲשֶׁ֥ר ֯מְרַאֲשֹׁתוֹ ׃

הפעם דויד מתעלם משאול ומשפיל את שר צבאו. 
שאול שומע את השיחה, מזהה את דויד ושוב נשבע, כמו לפני שני פרקים, שהוא יותר לא ינסה להרוג את דויד.
דויד מסביר לשאול עד כמה הוא פגוע ממעשיו:
יט וְעַתָּ֗ה יִֽשְׁמַֽע־נָא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י עַבְדּ֑וֹ אִם־יְהוָ֞ה הֱסִֽיתְךָ֥ בִי֙ יָרַ֣ח מִנְחָ֔ה וְאִ֣ם׀ בְּנֵ֣י הָאָדָ֗ם אֲרוּרִ֥ים הֵם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה כִּֽי־גֵרְשׁ֣וּנִי הַיּ֗וֹם מֵהִסְתַּפֵּ֜חַ בְּנַחֲלַ֤ת יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֥ךְ עֲבֹ֖ד אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים ׃

דויד אומר לשאול – ארורים האנשים המגרשים אותו מארץ יהוה ובכך למעשה אומרים לי ללכת ולעבוד אלוהים אחרים!
הפסוק הזה קושר את היכולת לעבוד את יהוה עם טריטוריה. כלומר – אם אינך נמצא בנחלת יהוה (ארץ ישראל ככל הנראה) התוצאה היא שאתה לא יכול לעבוד את יהוה ואתה נידון לעבוד אלוהים אחרים. בעיני יש כאן שאלה תיאולוגית כבדה לגבי הקשר בין עבודת יהוה המופשטת לבין טריטוריה ארצית. מעניין יהיה לעקוב אחרי דויד ופועלו בהמשך ולבדוק את התיזה הזו הבאה לידי ביטוי בפסוק הזה.
דויד מחזיר את החנית לשאול ונפרד ממנו תוך שהוא חוזר ומדגיש את עובדת היותו נתון למרות יהוה:
כג וַֽיהוָה֙ יָשִׁ֣יב לָאִ֔ישׁ אֶת־צִדְקָת֖וֹ וְאֶת־אֱמֻנָת֑וֹ אֲשֶׁר֩ נְתָנְךָ֙ יְהוָ֤ה׀ הַיּוֹם֙ בְּיָ֔ד וְלֹ֣א אָבִ֔יתִי לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה ׃ כד וְהִנֵּ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר גָּדְלָ֧ה נַפְשְׁךָ֛ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה בְּעֵינָ֑י כֵּ֣ן תִּגְדַּ֤ל נַפְשִׁי֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וְיַצִּלֵ֖נִי מִכָּל־צָרָֽה ׃

את צפיחית המים דויד לא מחזיר – המים מסמלים חיים ודויד רומז לשאול – את חייך כבר אבדת. כל מה שנותר לך זה מוות (החרב).
דויד מדבר כאילו הוא בסוג של טראנס אמוני חזק מאוד. הוא לא מחדש את הברית מלפני שני פרקים עם שאול והולך לדרכו. מהי דרכו של דויד? – הדרך לכיבוש המלוכה באופן הדרגתי ומבלי להרוג את המלך המכהן. דויד יחזור למלוכה על כנפי בקשת העם ולא על כנפי ההבטחה האלוהית בלבד. מלך אינו ראוי אם אינו כובש את לבבות בני עמו, גם אם זו לא דמוקרטיה ואין בחירות.
=====
בפרק הזה ננעץ מסמר נוסף בארון של המלך שאול. המלך הזה עסוק כול כולו ברדיפה אחרי דויד. הוא מפעיל צבא גדול במעשה, תוך הפגנת חוסר יכולת מינימלית לשמור על עצמו ועל צבאו. בנו, יהונתן, גיבור חיל בפני עצמו, כלל אינו עומד לצדו ובכל פעם שהוא נלכד בקלקלתו, הוא עומד כאחרון התלמידים המבוישים ומתחנן על נפשו בפני דויד.

שאול מובס לחלוטין. עכשיו זה רק עניין של זמן עד שהוא ירד מבמת ההיסטוריה, הוא ושושלתו.