דון קורליאונה - שמו"א כ"ה |עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה pixabay ת.פרסום: 09/07/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אנחנו בעיצומו של המאבק בין שאול לדויד ולפתע, מתפנה מחבר הספר לספר לנו על פרשה, שלכאורה אינה קשורה כלל למאבק הזה. כל כך לא קשורה, ששמו של שאול מוזכר בה פעם אחת בלבד, בפסוק האחרון.
ראשית, אנחנו מקבלים עדכון על מותו של איש האלוהים, ממליך המלכים, שמואל:
א וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ־ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן ׃ ס

שמואל מת, כל ישראל סופדים לו, קוברים אותו ו... דויד במדבר פארן ועל שאול – אף מילה.
ציפיתי לשמוע עכשיו על שאול שנכנס למדבר פארן לרדוף שוב אחרי דויד בגלל איזה שגעון חדש שתוקף אותו, אבל לא.
דמות חדשה נכנסת לסיפור, דמותו של איש עשיר מאוד, עם הרבה כבשים ורכוש, ששמו נבל:
ג וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת־שֶׂ֨כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא ֯כָלֶבוֹ ׃

לא רק ששמו נבל, הוא גם מקבל כאן שמות תואר כמו קשה, רע מעללים. בנוסף – אשתו מקבלת תוארי חוכמה ויופי. 
דויד, שמסתובב במדבר פארן עם מאות מאנשיו, רוצה חלק בעושר של נבל. דויד שולח אל נבל עשרה מנעריו וזה מה שהוא אומר להם להגיד לנבל:
ו וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם ׃ ז וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר־לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא־נִפְקַ֤ד לָהֶם֙ מְא֔וּמָה כָּל־יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם בַּכַּרְמֶֽל ׃ ח שְׁאַ֨ל אֶת־נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־עַל־י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה־נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד ׃

בלשון חלקה פונה דויד לנבל, באמצעות עשרת נעריו, המתארים לנבל עד כמה הוא ומשפחתו וכל אשר לו – שלום להם. שלום במובן הפשוט שלא קורה להם שום דבר רע. הנערים גם מסבירים, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שכל השלום הזה הוא תוצאה של שמירה והגנה שהם מעניקים לרועים של נבל. ולכן, מוסיפים הנערים, כדאי, אם אתה רוצה, שתיתן חלק מהטוב שיש לך לנו, אנשי דויד, ולדויד.
אי אפשר לטעות – פשוט "פרוטקשן". דויד מתנהג כאיש עולם תחתון ששולח את אנשיו לגבות את "דמי החסות".
נבל, לא מתרשם ושולח את נערי דויד מעליו. הוא אומר להם שהוא לא ייתן דבר ובכלל מי זה דויד?
נערי דויד לא מתווכחים, חוזרים לדויד ומעדכנים אותו בתשובת נבל.
דויד, כמו איש עולם תחתון ממוצע מסרט הוליוודי ממוצע, מורה לאנשיו להתארגן לנקמה בנבל. צריך להראות לכולם שעם דויד וחבורתו לא מתעסקים:
יג וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ׀ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם־דָּוִ֖ד אֶת־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל־הַכֵּלִֽים ׃

400 איש, לוחמים רעבים ועצבניים, לוקחים חרבות והולכים אחרי דויד ללמד את נבל לקח.
אביגיל, אשתו החכמה והיפה של נבל, מבינה שהולך להיות כאן טבח, והיא מזדרזת למנוע אותו. לוקחת מכל הטוב שיש לה בבית, מעמיסה על חמורים, והולכת לדבר עם דויד כדי למנוע את הטבח הצפוי. כל זאת מבלי לעדכן את בעלה, שהרי הוא נבל...
היא פוגשת את דויד ואנשיו כשהם בדרכם ומצליחה להרגיע את דויד תוך שהיא מרעיפה עליו כבוד וכיבוד. היא מכפישה את בעלה, נבל, מהללת את דויד ומתחננת על חייה וחיי בעלה, תוך שהיא מגדירה את דויד כמלך. היא משתמשת במטבעות לשון המוכרות לנו מאוד ("צרורה בצרור החיים", "כף הקלע"):
כט וַיָּ֤קָם אָדָם֙ לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֨יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע ׃

הנאום של אביגלי נמשך פסוקים רבים, ולבסוף דויד מודה לה על שעצרה אותו מלבצע טבח:
לב וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי ׃ לג וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי ׃ לד וְאוּלָ֗ם חַי־יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י׀ לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ ֯וַתָּבֹאתִי לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם־נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר ׃

כלומר – תודה לך אביגיל שאת מונעת ממני לבצע את הטבח שתכננתי לבצע, שבמסגרתו לא היה נשאר זכר מנבל ומשפחתו – "כי אם נותר לנבל עד אור הבוקר משתין בקיר". התנ"ך יודע לבחור מילים כשהוא רוצה....
בהמשך הפרק, אביגיל מספרת לנבל את מה שקרה. נבל כל כך נדהם ממעשיה שהוא חוטף התקף לב ואלוהים משלים את המלאכה והורג אותו. דויד, שומע על כך, ומבקש לשאת את אביגיל לאישה (אין ספק שזו הצעה שהיא לא יכולה לסרב לה) והיא הופכת לאשתו. על הדרך הוא גם לוקח עוד אישה, את אחינועם היזרעאלית.
היה עוד מישהו שנתן הצעות שלא ניתן לסרב להן. דון קורליאונה:

https://www.youtube.com/watch?v=fmX2VzsB25s

ואז מגיע הפסוק האחרון בו מוזכר שאול, זה שעדיין מלך:
מד וְשָׁא֗וּל נָתַ֛ן אֶת־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן־לַ֖יִשׁ אֲשֶׁ֥ר מִגַּלִּֽים ׃

שאול לוקח את מיכל, אשתו של דויד, ונותן אותה למישהו אחר. ממש נבל השאול הזה.
=====
חשבתי רבות על הפרשה הזו. לשם מה היא נכתבה? האם רק כדי להראות לנו שדויד המלך היה ראש כנופיית פשע בצעירותו? האם רק כדי להראות לנו שלמלך צריכות להיות תכונות רעות לצד תכונותיו הטובות? האם כדי לחנך אותנו לחלק את העושר שלנו עם אחרים? האם כדי להזהיר אותנו מפני נשים בוגדניות? או אולי להראות לנו עד כמה חכמה יכולה להיות אישה ואיך נשים יכולות להסתדר בתוך עולם גברי וכוחני?
אני חושב שהפרק הזה נועד להמשיך את התוכנית האלוהית להורדת ערך שאול כחלק משמעותי בעליית דויד. למעשה, בפרק הזה אנחנו מגלים, שבארץ ישראל, למרות שיש מלך, קורים דברים נוראיים שהמלך כלל לא מעורב בהם. הוא כלל לא נוכח בשטח כאשר חבורות של פושעים עוסקים ב"פרוטקשן". נבל, כלל לא מעלה על דעתו לפנות למלך לעזרה. דויד כלל לא חושש לאיים, לשלוח בריונים למשימות הפחדה, לתכנן טבח וכו`. בעצם, הפרק הזה תוקע עוד מסמר בארון של שאול. שאול אמנם הומלך למלך ע"י שמואל במצוות יהוה, אבל הוא כל כך לא מתאים, שיהיה זה מוצדק להחליפו.

התנ"ך יוצא מגדרו כדי להסביר למאמינים, איך יתכן שמלך שנבחר ע"י יהוה, יוחלף באחר.

כל זה קורה אבל, רק לאחר שקודם מת שמואל. גם זה סמל להסתלקות ההשגחה האלוהית משאול.
=====
כאשר בארץ הפשע גובר, האלימות גוברת, אין הרגשה שהשלטון מצליח להתמודד עם הריקבון הפנימי, כשחבורות נערים ופושעים עושים ככל העולה על רוחם, כשהעושר מרוכז אצל אנשים כ"נבל", זה הזמן להחליף את ה"מלך".