ויהוה חסם את שאול - שמואל א כ"ח | עופר בורין

מאת: עופר בורין, התמונה Witch of Endor (detail of "The Shade of Samuel Invoked by Saul" by D. Martynov ת.פרסום: 13/07/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין


הפלישתים מחליטים לצאת שוב למלחמה בישראל. התבוסה שלהם עם גלית הענק נשכחה, הרי עכשיו יש להם את דויד, זה שהכריע את גלית, כבן ברית:
א וַֽיְהִי֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וַיִּקְבְּצ֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֶת־מַֽחֲנֵיהֶם֙ לַצָּבָ֔א לְהִלָּחֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר אָכִישׁ֙ אֶל־דָּוִ֔ד יָדֹ֣עַ תֵּדַ֗ע כִּ֤י אִתִּי֙ תֵּצֵ֣א בַֽמַּחֲנֶ֔ה אַתָּ֖ה וַאֲנָשֶֽׁיךָ ׃ ב וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־אָכִ֔ישׁ לָכֵן֙ אַתָּ֣ה תֵדַ֔ע אֵ֥ת אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֖ה עַבְדֶּ֑ךָ וַיֹּ֤אמֶר אָכִישׁ֙ אֶל־דָּוִ֔ד לָכֵ֗ן שֹׁמֵ֧ר לְרֹאשִׁ֛י אֲשִֽׂימְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים ׃

הפלישתים מקימים צבא אחד המאחד את כל המחנות שלהם ביחד.
אכיש, כנראה החזק שבמנהיגי פלישתים, נערך לקרב תוך כדי דיאלוג מרתק עם דויד, זה שקבל מידו את צקלג:
אכיש: "אתה יודע דויד, אני יוצא לקרב מול ישראל. אני רוצה אותך ואת אנשיך אתי בקרב"
דויד: "ברור, הרי אתה יודע את כל המלחמות הקטנות שעשיתי בעבורך מול בני ישראל השונים באזור צקלג"
אכיש: "כן אני בהחלט יודע זאת. יש לי בשבילך דויד, תפקיד מיוחד. אתה תהייה שומר הראש שלי מהיום עד עולם"
אני מאוד רוצה להאמין שדויד מתכנן כאן קונספירציה מתוחכמת שהתחילה לפני שהגיע לבקש מאכיש שטח מחיה, דרך קבלת אמונו של אכיש עד קבלת תפקיד מרכזי בקרב מול ישראל ושאול מלכם, כשבעתיד הוא מתכנן לבגוד באכיש ולחבור לבני ישראל ולעזור להם להכות את פלישתים.
אבל מה שכתוב בפרק הזה לא מאפשר לתאוריה הזו הרבה סיכוי.
יותר סביר להניח שהמטרה של דויד היא להפיל את שאול, מבלי שהוא אישית יבצע את הרצח. הוא מוכן להשתתף בקרב שבו שאול אולי יובס אבל הוא לא יהיה זה שיניף את החרב על צוואר שאול. 
דויד מתגלה כאן כדמות רוויה ביצרים, שרק הפחד מיהוה ולא מאדם, הוא השומר עליו מלהגיע להיות רוצח. אך כפסע בין "דויד מלך ישראל" ל"דויד רוצח ישראל".
=====
ובינתיים, במחנה ישראל, שאול גם הוא נערך לקרב. כשהוא רואה את עוצמתם של הפלישתים, שאול נבהל. בפעם הקודמת, דויד עמד לצדו והמית את גלית. הפעם דויד ניצב מולו, שמואל מת ואינו יכול לבוא לעזרתו ויהוה לא עונה לתחינתו לעזרה.
שאול נותר מלך, של כל בני ישראל, והוא בודד.
מה שכי מפחיד את שאול זה חוסר הידיעה. הוא רוצה לדעת מה יהיו תוצאות הקרב:
ו וַיִּשְׁאַ֤ל שָׁאוּל֙ בַּֽיהוָ֔ה וְלֹ֥א עָנָ֖הוּ יְהוָ֑ה גַּ֧ם בַּחֲלֹמ֛וֹת גַּ֥ם בָּאוּרִ֖ים גַּ֥ם בַּנְּבִיאִֽם ׃

יהוה חוסם את שאול. לא בלילה בחלום, לא באמצעות ה"אורים והתומים" (אלה שאביתר לקח עם האפוד למחנה דויד) ולא בנביאים (שמואל כבר מת, ורבים מהם נרצחו ע"י שאול עצמו בנוב). כל אפליקציות התקשורת נמחקו.
המצוקה של איש מאמין, שיהוה לא עונה לו, והוא אינו יודע מה ילד יום, מובילה את שאול לפנות ל"בעלת אוב". 
ובעלת האוב מעלה עבור המלך השבור את שמואל, איש האלוהים, לשיחה נוקבת עם המלך:
יגוַיֹּ֨אמֶר לָ֥הּ הַמֶּ֛לֶךְ אַל־תִּֽירְאִ֖י כִּ֣י מָ֣ה רָאִ֑ית וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֱלֹהִ֥ים רָאִ֖יתִי עֹלִ֥ים מִן־הָאָֽרֶץ ׃ ידוַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַֽה־תָּאֳר֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר אִ֤ישׁ זָקֵן֙ עֹלֶ֔ה וְה֥וּא עֹטֶ֖ה מְעִ֑יל וַיֵּ֤דַע שָׁאוּל֙ כִּֽי־שְׁמוּאֵ֣ל ה֔וּא וַיִּקֹּ֥ד אַפַּ֛יִם אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ ׃

בעלת האוב ראתה דמות שנראתה לה כאלוהים. ראיתם פעם אלוהים? לפי בעלת האוב הוא בדמות איש, הוא זקן והוא לובש מעיל. 
שאול יודע – זה שמואל. שנים הם לא דברו והינה שמואל מגיע מהמתים להגיד לשאול מה ילד יום:
יט וְיִתֵּ֣ן יְהוָה גַּ֣ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֤ל עִמְּךָ֙ בְּיַד־פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמָחָ֕ר אַתָּ֥ה וּבָנֶ֖יךָ עִמִּ֑י גַּם אֶת־מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל יִתֵּ֥ן יְהוָ֖ה בְּיַד־פְּלִשְׁתִּֽים ׃

אתה וישראל תפסידו לפלישתים. אתה ובניך תמותו מחר ותבואו להיות איתי. 
בהנחה ששמואל בגן בעדן, אז זה לא נורא....
=====
עכשיו שאול יודע מה ילד יום. העתיד כבר ידוע. אין אי-וודאות.
אפשר לאכול, ממיטב מאכליה של בעלת האוב (כמה סמליות יש בכך שבעלת האוב היא זו המאכילה את המלך שבתקופת כהונתו רדף את בעלות האוב והידעונים עד חורמה) ולחזור לקרב. 
כשהתוצאה ידועה, שאול חוזר להיות גיבור חיל ויוצא לקרב האחרון של חייו.
כה וַתַּגֵּ֧שׁ לִפְנֵֽי־שָׁא֛וּל וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיֹּאכֵ֑לוּ וַיָּקֻ֥מוּ וַיֵּלְכ֖וּ בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא ׃ פ

אם למות – אז למות בקרב.
אולי הוא חשב על גבורת לוחמי מצדה. אלה שטרם נולדו אז...
======

על הדיאלוג בין שאול לשמואל כתב שאול טשרניחובסקי את שירו הנפלא "בעין דור"
בְּעֵין-דּוֹר / שאול טשרניחובסקי

... וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח
עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:
–"פֹּה תָגוּר" – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׂ הִבִּיעַ.

–"אַתְּ בַּעֲלַת הָאוֹב? – "כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי"
–"נָא קָסְמִי בָּאוֹב, צֵל הָרֹאֶה הַרְאִינִי!"

עֲלָטָה... אֵשׁ זְוָעוֹת... בַּפִּנָּה קַלָּחַת,
וּשְׁמוֹת כָּל הַשֵּׁדִים וּבְלִילָה רוֹתַחַת...

וּכְנָחָשׁ יִתְפַּתֵּל בֵּין עִשְׂבֵי הַבָּשָׁן
יִזְחָלוּ, יִתְאַבְּכוּ כָּל תִּמְרוֹת הֶעָשָׁן.

וּבְמַעְגַּל הַקְּסָמִים, בַּגָּפְרִית מָשׁוּחַ,
שָׁם יַעֲמֹד הַמֶּלֶךְ, לֹא לִבּוֹ יָנוּחַ.

וִיצוּרֵי עֲרָפֶל וּצְלָמִים נִשְׁעָרִים...
אֶגְלֵי הַזֵּעָה עַל לֶחְיוֹ נִגָּרִים.

אַף רוּחוֹ בּוֹ רָפְתָה, גַּם נַפְשׁוֹ דּוֹאָבֶת.
מַה יִמַּס בּוֹ לִבּוֹ וַיִּנָּבֵּא הַמָּוֶת!

וְחַיָּיו בַּמַּחֲזֶה יַּעַבְרוּ, יֶאֱתָיוּ...
"הַנַּח לִי, הַנַּח לִי!" – שְׂפָתָיו יִבְעָיוּ.

עֲלָטָה... אֵשׁ זְוָעוֹת... דִּמְמַת הַשַּׁחַת...
מַעְגַּל הַקְּסָמִים וַעֲשַׁן הַקַּלַּחַת...

וַיִּזְכֹּר הַמֶּלֶךְ אֶת גֶּבַע וַעֲלוּמָיו,
אֲבִיב חֶלְדּוֹ, טֶרֶם יִקְדָּרוּ עוֹד שָׁמָיו.

וּתְמוּנוֹת מַרְהִיבוֹת עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה:
כַּר נִרְחָב יוֹפִיעַ, וּפָרוֹת תִּרְעֶינָה,

וּתְכֵלֶת רוּם שַׁחַק, גַּם רֵיחוֹת עֲדָנִים.
אֶל תַּחַת צֵל אֵלָה, חָסוֹן כָּאַלּוֹנִים,

שָׁם שָׁלֵו יָנוּחַ הָרוֹעֶה הָעֶלֶם,
וּלְנֶגְדּוֹ יְרַקְּדוּ הַבְּקָרִים בַּתֶּלֶם.

אַךְ שַׁלְוָה וָנֹעַם, אַךְ יִפְעָה וָהֶדֶר...
מַה נָּעֲמוּ צִלְצְלֵי פַעֲמוֹן הָעֵדֶר!

"אָנֹכִי, הַמְּאֻשָּׁר, גַּם בָּרִיא, גַּם רַעֲנָן,
מִי יִתֵּן אוּכָלָה וּכְאָז אֱהִי שַׁאֲנָן!"

וְעַצֶּבֶת נוֹרָאָה סְגוֹר לִבּוֹ לָחָצָה,
וּכְמוֹ שִׁפְעַת-דִּמְעָה אֶל גְּרוֹנוֹ פָּרָצָה,

וּפִתְאֹם – וַיַּרְעֵם קוֹל גָּדוֹל וְחָזָק,
וֶאֱשׁוּן-הָעֲלָטָה הֵאִיר הַבָּזָק.

–אָנֹכִי הָרֹאֶה לַמֶּלֶךְ מְשָׁחֶךָ,
מֵאַחֲרֵי הַבָּקָר הֵיכָל הוֹשִׁיבֶךָ;

מִמְּחִילּוֹת רִקָּבוֹן עַל מָה הִרְגַּזְתָּנִי
וּלְאַרְצוֹת-הַחַיִּים מָה הֶעֱלִיתָנִי?

–"מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי
וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי;

"כִלִּיתִי כָּל כֹּחִי בְּסַעֲרוֹת מִלְחָמָה,
וְאָשְׁרִי בַּבַּיִת כְּבָר הָיָה לִשְׁמָמָה.

"עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת –
הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת.

"אִישׁ-הָאֱלֹהִים! מַה אֵל יַעֲנֵנִי?
כִּי סָר מֵעָלַי – מַה אֶעֱשֶׂה? עֲנֵנִי!

"מַדּוּעַ, הָהּ, מֶלֶךְ עַל עַמְּךָ מְשַׁחְתָּנִי,
מַדּוּעַ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי?

–עַל מֶרְיְךָ, גְּאוֹן לִבְּךָ אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ!
מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ!

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח
עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,

וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא,
וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.

1893