ימי צקלג - שמואל א' כ"ז | מני גל

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 13/07/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל, כִּי בָרַח דָּוִד גַּת, וְלֹא יָסַף עוֹד לְבַקְשׁוֹ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, יִתְּנוּ לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה, וְאֵשְׁבָה שָּׁם, וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה עִמָּךְ? וַיִּתֶּן לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת צִקְלָג. לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

צקלג עברה, על פי התנ"ך, תהפוכות. היא נכללה בנחלת שבט שמעון, שהיה בעצמו מוטמע בתחומי נחלת שבט יהודה הגדול ממנו. כאן, בפרקנו, העיר שייכת לאכיש מלך גת, והוא נותן אותה לדוד ולאנשיו לשבת בה. מכאן אפשר כבר להניח כי, בדומה לגת, היתה גם צקלג מעין עיר גבול, והיא עברה מיד ליד, מישראל לפלישתים ובחזרה. אם היתה צקלג במציאות, יש לחפשה באזורי הגבול בין שפלת יהודה למישור פלשת.

היו ארכיאולוגים שזיהו את צקלג עם ח`רבת זחיליקה, הנמצאת 18 קילומטר מזרחית לעזה ,בגלל דמיון השם לצקלג. זיהוי אחר, הרבה יותר מזרחה, זיהוי שכבר אינו מקובל כיום, הוא תל אל חולייפה שליד קיבוץ להב, שבימיו הראשונים נקרא בשל כך `צקלג`. חשוד נוסף הוא תל שרע, הנמצא בקרבת רהט, על גדתו הצפונית של נחל גרר. חפירות בתל זה חיזקו את הזיהוי עם העיר צקלג, בין השאר משום שנמצאה בו גם קרמיקה פלישתית.

זיהוי מוטעה של אתרים ארכיאולוגיים עם שמות מקומות מקראיים אינו דבר נדיר. קצת נדיר למצוא זיהוי מוטעה כזה ביצירה ספרותית. זיהוי כזה מצוי ביצירתו הגדולה והחשובה של ס. יזהר `ימי צקלג`. ברזילי, אחד מגיבורי הסיפור, חייל במשלט נגבי, מציע שהמשלט בו הוא נמצא, נקודת גובה 244, הוא הוא צקלג, ושם זה הופך לשם המקום בפי חיילי הגבעה.

יזהר סמילנסקי, הלא הוא ס. יזהר, התפרסם, ואף זכה בפרס ישראל, בזכות הספר הגדול הזה, שהוא אחד הרומנים החשובים ביותר אודות מלחמת העצמאות. עשרות שנים חלפו לפני שיזהר פרסם עוד יצירות שלו, רובן סיפורים קצרים. לשונו נהדרת, גבוהה מאד ומיוחדת, ולהדגמה נציג כאן קטע, המתאר את נוף משלט צקלג:

"תחתית הגבעה חגורת בתת–נטש שחומה מלזבזת לה, מסולית רגליה ועד רפות תלילות העולה, לשיפוע נוח ומתון, ושוב עוטרת מלמעלה את כיפתה הנישפת, בשחמות שיחים כבשתיים צפופים וצמריים, ואילו בין זו לזו, בתחומי שלטון המחרשה, הצהיב–הכמיש שדה–כרב, שהניע גדודי עשבים בוהקי–זהב, דגניים משתחווניים, כנראה, ואותם קורטמים מאפירים; ועל דרך גבעה זו גם שאר הגבעות מרגלותיהן וכיפתן שחמות פרא, ואמצעיתן צהוב אפור, שדה שהיה מעובד בחורף. כמה יכולות לאכסן בקרבן, גבעות אלה, באין מרגיש? בעשבים, או בשיחי הסירה והקורנית? או בדבשות הפרוצות לרוח, עד גילוחן למשעי. ורוץ במהלכן אל חומת ההרים הרחוקים, עירומים, גרומים, חיורי דם, מסנוורים בחשיפותם, עוממים מתחת השמים הקלויים, ואשר ברזילי מוצא בהם ק"ן טעמים להתלהבות דווקא, משום שהם הרי–חברון אולי, יברכהו אלוהיו, ואינם אלא מִשְרַץ כנופיות, ומאגר אויבים מתנכלים, מהלאה לשימת ידך. ושביל זה שבשיפולי הגבעה ניחת הולך לו ישר עד שם. ואילו היה ג`יפ היה יפה אמנם לאחוז בו בשביל הזה ולצאת עמו באשר ילך, לראות ולדעת. וגם משמאל אין דבר להיתפש לו. לא בערוץ הוואדי המגובב אבנים וחלוקים, בוהקי לובן, ולא בין מצוקיו הצווחים לבנות–סיד, שלושה בזה אחר זה, ולא במִפשק הגיא, המרובד אדמת סחף–הרים, שבין גבעה לגבעה, ומכאן והלאה, בארץ הגבעות המתרבות להלן, שמאחורי כתף כל אחת, מציץ גבה של אחת, זו אחר זו, עד ירכתי האופק הרחוק, ושם מתרוממת איזו גבעה דדנית אחת, ובמרומיה דגושה פיטמת בנין קטן, מעין קבר שֵׁיח כהה, ושיפועיה מנומרים עדשות פעוטות ושחורות, אמירי עצים כדוריים, חרובים או אלונים. וגם לדרום הכל חשוף, חשפון חום וגלוח, אין–סוף מדרונות יורדים, גרמיים כולם, אכולי–סחף, בהירי צהיבות או אפרות חומה, ריקניים, סכופי תלאובות חום, ועולים עד קו האופק, זה המעלה עליו תעתועי אדים מימיים כספיים, ולמטה מהם, שכובים שם השדות החרושים, מופקרי סוף–קיץ, פרוקי עול ומרמס, מגלגלי ענן אבק, רדופי בן–רוח פוקר, שפעת עננים גליים, כמין עדרי כבשים שועטים בסך. ואחר–כך, ובבת–אחת, הם תמים ומותירים ריקנות מרוקנה, ועוד שדה שטוח אחד, צהוב, ריקן, ומלהט שממון. ואילו ישר כאן, מלפנים, כאצבע נעוצה צפונה, יוצאת השלוחה הזאת, חתוכה למזרחה במצוק תלול, ולא נראה, אל הגיא, שופעת למערבה ויורדת בנחת אל שדה חרוש לארכו, קלוט–כרס, ועשוי תלמים–תלמים, ועוד הלאה, מערבה, קו אופק הגבעות לפאתי ים, זיו כחלחל, אדי, שמזכיר מאוד משהו, וכומס בו דברים אפשריים, פתויים, מסיתים, ושמים שעיעים–חיוורים בוהקים מאוד, עם כבשים זעירות, לבנות, פושטות ברצועות ארוכות, במין התאפקות תמה. והכל גם קרוב גם רחוק, עלוף הינומת חום, וממתין ומחשה."

המשלט בנקודת גובה 244, כמתואר בספר, אינו מקום גיאוגרפי מציאותי, ועל כן הוא גם אינו צקלג. ובכל זאת – הנוף של אותו איזור שקראנו לו בילדותנו `נגב`, כמו שמצייר אותו ס. יזהר, מאפשר לנו להעלות בדמיוננו גם את אנשי דוד על אותה גבעה צרובת שמש קיץ.

אפילוג: ובינתיים, עד כמה שזה מפתיע - יש חדשות, אפילו בתחום המחקר של ימי קדם. יתכן כי נמצאה צקלג של ימי דוד. פרטים בהמשך.