הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים  - שמו"ב א'| עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה pixabay ת.פרסום: 21/07/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק קינת דויד על מות שאול ויהונתן.

יט הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים ׃

כולנו מכירים את הפסוק הזה מעשרות טכסים ממלכתיים ומשיעורי תנ"ך ואזרחות.
הכל מתחיל בזה שדויד יושב בצקלג, אחרי שלחם באיזה שבט עמלקי בדרום הארץ, בשעה שהוא יודע ששאול ובני ישראל נלחמים בצבא פלישתים.
מהמלחמה בפלישתים מגיע אל דויד נער, המעיד על עצמו שהוא עמלקי, ומספר לדויד על מותם של שאול ובניו ועל תבוסת ישראל:

ד וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֥יו דָּוִ֛ד מֶה־הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר הַגֶּד־נָ֣א לִ֑י וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר־נָ֨ס הָעָ֜ם מִן־הַמִּלְחָמָ֗ה וְגַם־הַרְבֵּ֞ה נָפַ֤ל מִן־הָעָם֙ וַיָּמֻ֔תוּ וְגַ֗ם שָׁא֛וּל וִיהוֹנָתָ֥ן בְּנ֖וֹ מֵֽתוּ ׃

דויד חוקר את השליח העמלקי, מוציא ממנו הוכחות חותכות למותו של המלך ומקבל את טענתו ששאול ניסה להתאבד ולא הצליח, והוא, העמלקי, עזר לו:

ט וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲמָד־נָ֤א עָלַי֙ וּמֹ֣תְתֵ֔נִי כִּ֥י אֲחָזַ֖נִי הַשָּׁבָ֑ץ כִּֽי־כָל־ע֥וֹד נַפְשִׁ֖י בִּֽי ׃ י וָאֶעֱמֹ֤ד עָלָיו֙ וַאֲמֹ֣תְתֵ֔הוּ כִּ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י לֹ֥א יִֽחְיֶ֖ה אַחֲרֵ֣י נִפְל֑וֹ וָאֶקַּ֞ח הַנֵּ֣זֶר׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־רֹאשׁ֗וֹ וְאֶצְעָדָה֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־זְרֹע֔וֹ וָאֲבִיאֵ֥ם אֶל־אֲדֹנִ֖י הֵֽנָּה ׃

מסתבר, שלפי סיפורו של השליח, אפילו להתאבד שאול לא הצליח והיה צריך לעזור לו בכך. 
אפילו בזה התנ"ך מצליח לדרדר עוד יותר את דמותו של שאול כחלק מהצורך להעלות את דויד כחלופה הכרחית.
דויד פועל מיד:
- קורע את בגדיו ומתאבל בבכי רב.
- הורג את השליח על שום שהעז להרוג את שאול, "משיח אלוהים"
- פוצח בקינה אותה אנחנו לומדים ומהללים עד היום.
=====
לדעתי, הבכי של דויד מלא ב"דמעות תנין". דמעות המבטאות צער מזויף. דויד, כאשר יכול היה להרוג את שאול בעצמו, אמר שהוא לא מוכן לבצע זאת והוא יחכה שזה יקרה באמצעות אנשים או אירועים אחרים. כשעזב את מחנה פלישתים הנערכים לקרב עם ישראל, ירד דויד בחזרה לצקלג ולא התייצב לצד ישראל. אז כתבתי שהוא מתנהג כ"צדיק שמקווה שמלאכתו תעשה בידי אחרים". והנה המלאכה נעשתה. האם דויד מצטער באמת על תבוסת שאול? אני חושב שלא.
כדי להכפיש עוד יותר את שאול, ולכסות על כך שהוא עצמו, בשר מבני ישראל עם גדוד לוחמים נועזים לא יצא לעזור במלחמה מול פלישתים, הוא הורג את השליח. בכך אומר דויד – שאול לא יכול היה אפילו להתאבד, ואילו אני – רוחץ אני בניקיון כפי. ידי לא הייתה במעל.
=====
ועכשיו לקינה, פאר היצירה של דויד:

יז וַיְקֹנֵ֣ן דָּוִ֔ד אֶת־הַקִּינָ֖ה הַזֹּ֑את עַל־שָׁא֖וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ ׃ יח וַיֹּ֕אמֶר לְלַמֵּ֥ד בְּנֵֽי־יְהוּדָ֖ה קָ֑שֶׁת הִנֵּ֥ה כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֥פֶר הַיָּשָֽׁר ׃

יש ללמד את בני יהודה איך להילחם. דויד רומז רמז עבה ששאול ובני ישראל לא ידעו להילחם והנה אני, מלך יהודה, אדע איך להילחם. ההדגשה כאן היא על יהודה, בשונה מישראל. כלומר – הקינה מתחילה בהעצמת שבט יהודה אל מול שבטי ישראל האחרים. ההשפלה היא עמוקה עוד יותר, משום שידוע היה ששבט בנימין היו מומחים במלאכת הקשת ושאול היה משבט בנימין.

יט הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים ׃

הצבי ישראל – הטוב שבישראל הלוא הוא שאול המלך. איך נפלו גיבורים(?) שואל דויד. והתשובה המרומזת – הם נפלו כי לא ידעו להילחם כמוני. אף מילה על כך שאני, דויד, לא עזרתי להם במלחמה. 
אגב, לדמות את שאול לצבי, שהיא כידוע חיה יפה וגאה, אך צמחונית ופחדנית, זו עוד טכניקה סמויה של השפלה למול סמל יהודה שהוא כידוע אריה, מלך החיות, טורף ואמיץ.
והקינה ממשיכה:

כ אַל־תַּגִּ֣ידוּ בְגַ֔ת אַֽל־תְּבַשְּׂר֖וּ בְּחוּצֹ֣ת אַשְׁקְל֑וֹן פֶּן־תִּשְׂמַ֨חְנָה֙ בְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים פֶּֽן־תַּעֲלֹ֖זְנָה בְּנ֥וֹת הָעֲרֵלִֽים ׃

את זה אומר דויד כשחלקי גופתו של שאול ושאר הלוחמים כבר פזורים ברחבי ממלכת פלישתים. ציניות קרה מנשבת מדויד.

כא הָרֵ֣י בַגִּלְבֹּ֗עַ אַל־טַ֧ל וְאַל־מָטָ֛ר עֲלֵיכֶ֖ם וּשְׂדֵ֣י תְרוּמֹ֑ת כִּ֣י שָׁ֤ם נִגְעַל֙ מָגֵ֣ן גִּבּוֹרִ֔ים מָגֵ֣ן שָׁא֔וּל בְּלִ֖י מָשִׁ֥יחַ בַּשָּֽׁמֶן ׃

דויד מקלל את הרי הגלבוע שם נפל שאול. ומוסיף דויד ששם, בגלבוע, המגן של שאול לא היה משוח בשמן. אני חושב שהכוונה היא ששאול נלחם שם ללא סיוע מיהוה, זה שמושח בשמן את מלכיו. בזה דויד צודק. כתבתי כבר, ששאול מת באמת אצל בעלת האוב, עת שמואל זנח אותו סופית. שאול כלל לא נלחם בגלבוע – הוא הלך אל מותו שכבר קרה יום קודם.

כב מִדַּ֣ם חֲלָלִ֗ים מֵחֵ֨לֶב֙ גִּבּוֹרִ֔ים קֶשֶׁת יְה֣וֹנָתָ֔ן לֹ֥א נָשׂ֖וֹג אָח֑וֹר וְחֶ֣רֶב שָׁא֔וּל לֹ֥א תָשׁ֖וּב רֵיקָֽם ׃ כג שָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ מִנְּשָׁרִ֣ים קַ֔לּוּ מֵאֲרָי֖וֹת גָּבֵֽרוּ ׃

דויד פעל נמרצות להפרדה בין יהונתן ושאול. היה זה יהונתן שנשבע לדויד אמונים אבל נשאר להיות נאמן לאביו, לשאול. יהונתן אף נשבע לדויד שהוא יהיה סגנו כשדויד יהיה למלך. 
דויד לדעתי כואב את העובדה הזו ובאין ברירה נותן לשאול ויהונתן את מה שהוא לא הצליח לקיים בעצמו עם יהונתן – קשר דו-כיווני חזק שלא ניתן לשבור אותו.

כד בְּנוֹת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־שָׁא֖וּל בְּכֶ֑ינָה הַמַּלְבִּֽשְׁכֶ֤ם שָׁנִי֙ עִם־עֲדָנִ֔ים הַֽמַּעֲלֶה֙ עֲדִ֣י זָהָ֔ב עַ֖ל לְבוּשְׁכֶֽן ׃

ומיד דויד מוריד את שאול לרמה של מלך שדאגתו הייתה לספק לבוש ותכשיטים לנשות ישראל. איזו השפלה של המלך ושל נשות ישראל (לא נשות יהודה כמובן!)

כה אֵיךְ נָפְל֣וּ גִבֹּרִ֔ים בְּת֖וֹךְ הַמִּלְחָמָ֑ה יְה֣וֹנָתָ֔ן עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָֽל ׃

האם במלחמה נפלו הגיבורים? ואתה דוד – איפה אתה היית בזמן מלחמה לישראל? 
לא מלחמה הייתה שם בגלבוע אלא הליכה משותפת למוות ידוע מראש. והניסיון להפריד בין יהונתן לשאול, פסוק אחד אחרי שציין את אחדותם – שוב דויד חוזר לסורו ומפקיע את יהונתן מאביו.

כו צַר־לִ֣י עָלֶ֗יךָ אָחִי֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נָעַ֥מְתָּ לִּ֖י מְאֹ֑ד נִפְלְאַ֤תָה אַהֲבָֽתְךָ֙ לִ֔י מֵאַהֲבַ֖ת נָשִֽׁים ׃

במה אהבת יהונתן נעמה לדויד יותר מאהבת נשים? לדעתי בכך שאהבת יהונתן הייתה אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה דורשת אהבה בתמורה. דויד הוא כמו "חור שחור" של אהבה. האהבה מיהונתן מגיעה אליו ("נפלאתה אהבתך לי!!) אך מדויד לא יוצאת כלל אהבה ליהונתן. בכך נעם לו יהונתן. כנראה שהנשים בחייו של דויד בקשו תמורה לאהבתן.

כז אֵיךְ נָפְל֣וּ גִבּוֹרִ֔ים וַיֹּאבְד֖וּ כְּלֵ֥י מִלְחָמָֽה ׃ 
באמת איך נפלו? 
בקריאה שלי הם נפלו כי לא נלחמו כמו שצריך להילחם. אני, דויד, אראה לכולם איך כן נכון להילחם. 
=====
הקינה הזו היא ההוכחה להפרדה בין שבט יהודה לשאר שבטי ישראל.
שאול ויהונתן מפנים את הדרך לדויד, והוא לוקח את ההזדמנות בשתי ידיים. דויד משאיר אחריו קינה יפהפייה שהחזיקה מעמד עד ימינו ונחשבת לשירה המאדירה את גבורת לוחמי ישראל בכל המלחמות ובכל הדורות.
אני רואה כאן הרבה מאוד ציניות ואגוצנטריות, אבל חייב להעריך את הכישרון והנחישות של דויד.
כבר כתבתי שאצל דויד המטרה מקדשת את האמצעים. 
בפרק הזה דויד גם מוכיח שהוא יודע לחוש את מהלך ההיסטוריה , את מקומו בה ואת המחויבות שלו להוביל את שבט יהודה להנהגת העם כולו. 
=====