שאלות מוסר מביכות - שמואל ב' י"ג | מני גל

מאת: מני גל, הציור אלכסנדר קאבאנל By Alexandre Cabanel - Bibliothèque nationale de France, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=8536719 ת.פרסום: 04/08/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד.

האם ישנם רבדים נוספים לסיפור המזעזע הזה, רבדים המוצנעים בטקסט? ללא ספק. גם אנו חופרים וחושפים רבדים כאלה, ומה שמנחה אותנו היא, כמובן, התפיסה המודרנית שלנו בנושא היחסים שבין גבר לאיש, יחסנו לגילוי עריות ולזכותן של נשים על גופן; ואילו פרשנים מוקדמים מנסים להבין את הסיפור על פי התמונה המצטיירת להם מבעד לעדשות המשקפים שלהם.

עצם קיומם של בנים ובנות לאימהות שונות באותו בית משפחתי הוא עניין מורכב. בימינו מוכרת לנו התופעה של נישואין שניים, המביאים אל תחת קורת גג אחת ילדים לאבות שונים או לאמהות שונות. פחות מוכרת לנו התופעה של נישואים פוליגמיים, שבהם גם האימהות הן בתוך המשפחה באותה העת.

מה שואלים עצמם פרשנים קדומים בקוראם את הפסוק הזה? השאלה הראשונה עוסקת בטיב קשר האחים או האחיות, כאשר מדובר בילדיהן של אימהות שונות. כלומר – עניין האונס הוא משני, לפחות בראשית הפרק, שכן הפרשנים המוקדמים עדיין עסוקים בשאלה מי מותר למי, ומי אסור למי לקשר נישואין.

`מצודת דוד` (המאה ה-17) מקבל כמובן מאליו שבתקופת המקרא היו נישואין פוליגמיים, והוא שואל האם תמר היתה מותרת לו, לאמנון מלכתחילה – מותרת לקשר נישואין, כמובן; והוא מסתייע בציטוט מן התלמוד, מסכת סנהדרין:

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת - מן האב ומן האם, כי, מעכה בת מלך גשור היתה יפת תואר ולקחה דוד במלחמה, ובא עליה קודם שנתגיירה, ונתעברה וילדה את תמר, ואת אבשלום ילדה אחר שנתגיירה (סנהדרין כא א)

מעכה היתה, על פי המקרא, אמם של אבשלום ושל תמר. כמו כן מספר התנ"ך כי אביה היה מלך גשור, ממלכה ארמית קטנה בצפון הארץ. עד כאן המקרא. מכאן ממשיך התלמוד ומביא לנו גרסה מפותלת, בנסותו להקל בביקורת – הן על דוד והן על אמנון. אִם מעכה היתה יפת תואר, היא מתאימה לקוד התורני המאפשר ללוקח אותה במלחמה להופכה לאשתו. האם היתה מלחמה בין דוד לבין גשור? לא נאמר על כך דבר בתנ"ך. להפך – נישואים לצרכים פוליטיים נערכו על פי רוב כחלק מבריתות שלום. וכעת מוסיף התלמוד ומפתח את הנושא תוך שהוא מביא בחשבון את האפשרות שמעכה נתגיירה, למרות שהליך הגיור לא היה קיים בימי דוד כלל! יתרה מכך, כדי לעשות את תמר מותרת לאמנון (לצרכי נישואים, נזכור!) בא התלמוד ומניח, כי תמר נולדה עוד טרם נתגיירה מעכה, בעוד שאבשלום נולד אחרי הגיור. מה זה נותן לנו? כעת הכל בסדר – תמר מותרת לאמנון, כי היא נוכריה, בעוד שאבשלום יכול לטעון לכתר, כי הוא יהודי כשר... חסרה עוד חוליה בשרשרת הלוגית הזאת, וטוב שחסרה: יכולים היו הפרשנים לומר עוד, שאונס נוכריה הוא פחות חמור...

וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן: קוּמִי, לֵכִי!

אנחנו, הרואים במעשה אמנון חטא מוסרי גדול, לא מתפלאים כל כך על התהפכות ה`אהבה` של אמנון לשנאה. השנאה המופנית כלפי תמר היא מניפולציה רגשית שעושה אמנון עם עצמו, שכן את האשמה לפשע הגדול שלו, שהוא יודע שפשע, הוא מנסה להפנות כלפי מישהו אחר, והמישהו האחר היא, כמובן תמר, זו שלא פשעה ולא חטאה. במקום לומר שאמנון הוא ממש נבל, מנסים פרשנים מוקדמים למצוא סיבה מקלה, ורש"י, בסיוע מסכת סנהדרין, מספק לנו אותה בנבזיות גברית:

אמרו רבותינו (סנהדרין כא א): נימא נקשרה לו, ועשאתו כרות שפכה.

הניסיון הזה של חכמי התלמוד לתרץ את השנאה הגדולה של אמנון לתמר הוא ניסיון עלוב ומקומם. מה הם אומרים? נימא (שערה, חוט) נקשרה לו אל אבר מינו, וכאשר נתרחקה ממנו תמר, כרתה את אברו.

וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.

גם מעל דרכם של הפרשנים המוקדמים לבאר את הפסוק הזה מרחף ענן של אי-חוקיות מביך. כך כותב מלבי"ם (המאה ה-19):

יען ששנא אבשלום את אמנון, לא דבר עמו למרע ועד טוב על דבר אשר עינה את תמר אחותו. מרוב שנאתו לא הוכיחו על זה בדברים רעים על העינוי, שאז, אם היה מוכיחו, והיה מפייסו בדברים, היה סופו טוב, וזה שכתוב למרע ועד טוב.

לו היה מדבר אבשלום עם אמנון ומוכיח אותו על מעשה האונס, היה פותח ב`מֵרַע`, כלומר בביקורת חמורה ומסיים ב`וְעַד טוב`, כלומר בפיוס. תמר אינה בתמונה כלל, וגם אם ה`טוב` הזה היה כולל גם נישואין של אמנון ותמר, היה המעשה אולי מסדיר את מעמדה של תמר, אבל זה היה צעד של כניסה לנישואין אומללים. ה`טוב` הזה, על פי מלבי"ם, אינו מתעניין בתמר. ה`טוב` הזה הוא חיסול מצב העוינות בין שני הנסיכים. על גורלה של תמר אין לו, לפרשן הזה, מה לומר.

לא התנ"ך ולא הפרשנים המוקדמים עוסקים בגורלה של תמר. גם לאחר רצח אמנון היא אינה מוזכרת יותר. האם הרצח השיב לה משהו מכבודה ומסיכוייה לנישואים הוגנים? קרוב לוודאי שלא. היא נותרה בצד, סחורה פגומה.