פניני לשון - שמואל ב' י"ד|  מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 05/08/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם

סיפור טוב משאיר לדמיוננו להשלים פרטים חשובים. `לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם` מתאר יחס רגשי של דוד אל בנו הסורר. האם אלה געגועים, אהבה, רחמים, או שמא כעס המבקש פתרון של פיוס?

וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ

יואב אמר לאשה התקועית בדיוק מה לומר למלך דוד. כאישה חכמה ידעה התקועית כי עדיין יהיה לה חופש פעולה לאלתֵר, שכן תגובותיו של המלך אינן צפויות מראש. מטרתו של יואב היתה להתניע את מהלך החזרת אבשלום לירושלים. הסיפור שבחר יואב לשים בפיה עוצב בקפדנות, כדי להפיל את המלך בפעם השנייה בפח המשל.

וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה

כאן לא מדובר אלא בפשט של הביטוי – השתחוות עמוקה מאד, עד שהפנים (האפיים) נוגעות ברצפה. במרוצת הדורות נוצרה `נפילת אפיים` – היא תפילה מאד מסוימת, הנאמרת תוך כיסוי הפנים. זה היה רגע של תפילת יחיד, הנאמרת בדממה, ובמילותיו של המתפלל עצמו. כוחה של תפילה זו נחשב לגדול במיוחד.

וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה

הבן האחד שנותר לאחר הרצח, הוא הבן שרצח את אחיו, היה כל מה שנותר לה, לאישה האלמנה, והתקווה להמשך השושלת המשפחתית שלה היתה כגחלת עמומה, שיש להפיח בה אש. כיבוי הגחלת הוא סוף לתקוות האלה.

אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה

בנך לא ייפגע אפילו פגיעה קלה.

לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר

כשמשהו תקוע ואינו זז, יש לסובבו כדי לשחרר אותו, ואז יוכל לנוע מחדש.

מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ

הראשון שמצא חן בתנ"ך היה נוח. הוא מצא חן בעיני ה`. הביטוי כל כך שגור על פינו עד היום, שקרוב לוודאי שלא עצרנו לחשוב כיצד נוצר. למילה `חן` יש מאפיינים חיוביים, של טוּב המשפיע על רואהו. כיום אנו חושבים בעיקר על אותו רואה, שמחבב את מה שהוא רואה, וכך אפשר לומר גם על חפצים, שהם מוצאים חן בעינינו, למרות שחפצים אינם פעילים. המקור המקראי, ככל הנראה, התמקד תחילה בזה שמצא חן. `מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ` – משמעותו היא `גיליתי שאתה מחבב אותי`.

וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד

ברבות הימים צומצם הביטוי ל`יפה להלל`.

וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים

בדומה ל`כעת חיה` – הכוונה כאן ל`מקץ שנה אחת`. המופע הראשון של ביטוי זה במקרא הוא בבראשית, שם לא מדובר בפרק זמן מוגדר: ויהי מקץ ימים, ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה`.