מלך שהוא לא אבא - שמו"ב י"ד | עופר בורין

מאת: עופר בוריו התמונה PIXABUY ת.פרסום: 05/08/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק החזרה של אבשלום (הנמצא בגשור), הביתה לחצר המלך דויד בירושלים.
הכול מתחיל ביואב:

א וַיֵּ֖דַע יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרֻיָ֑ה כִּֽי־לֵ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל־אַבְשָׁלֽוֹם ׃

יואב מלווה את דויד שנים רבות. הוא יודע שדויד מתגעגע מאוד לאבשלום ומבין שדויד תקוע: החוק על רצח קובע מוות לרוצח והמלך חייב למלא את החוק, ומצד שני האב דויד לא יכול לצוות על מות בנו. המלך (החוק) ודויד (האב) תקועים ללא מוצא בתוך נפשו המסוכסכת של דויד.
יואב מחליט להפעיל על דויד טכניקה שכבר נוסתה בעבר בהצלחה – טכניקה של משל ונמשל.
הוא מגייס לצורך העניין אישה חכמה מתקוע:

ב וַיִּשְׁלַ֤ח יוֹאָב֙ תְּק֔וֹעָה וַיִּקַּ֥ח מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֣ה חֲכָמָ֑ה

כנראה שנשים חכמות לא היו בנמצא אלא בתקוע. מוזר. מעניין אם התכונה הזו קיימת גם היום ביישוב תקוע שבגוש עציון.
יואב מנחה את האישה לספר לדויד את הסיפור הבא:
"ספרי למלך שאת אלמנה ושהיו לך שני בנים. שני הבנים רבו ביניהם ובמסגרת המריבה אחד מהם היכה בשני והרג אותו, וכעת שאר בני המשפחה דורשים לנקום את נקמת הבן המת ולהרוג את אחיו. תבקשי מהמלך שיסיר את רוע הגזירה, משום שאם מבוקשם יינתן להם, לא יהיה המשך לשושלת של בעלך המת".
האישה התקועית מספרת את מצוקתה למלך, ודויד, לאחר דין ודברים עם האישה, נותן החלטה:

יא ...... וַיֹּ֨אמֶר֙ חַי־יְהוָ֔ה אִם־יִפֹּ֛ל מִשַּׂעֲרַ֥ת בְּנֵ֖ךְ אָֽרְצָה ׃

כלומר – המלך מחליט לחון את האח שרצח את אחיו כדי להגן על האישה ולאפשר את המשך קיום המשפחה לדורות הבאים.
האם צדק המלך בהחלטתו?
=====
לאחר שהשלימה את סיפורה והביאה את דויד להחליט לחון את בנה, חושפת האישה שכל העניין היה בסך הכול משל כדי לשכנע את המלך להחזיר את אבשלום הביתה:

יג וַתֹּ֨אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וְלָ֧מָּה חָשַׁ֛בְתָּה כָּזֹ֖את עַל־עַ֣ם אֱלֹהִ֑ים וּמִדַּבֵּ֨ר הַמֶּ֜לֶךְ הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ כְּאָשֵׁ֔ם לְבִלְתִּ֛י הָשִׁ֥יב הַמֶּ֖לֶךְ אֶֽת־נִדְּחֽוֹ ׃

היא אומרת למלך – אם הסכמת לחון אותי מדוע את בנך הנידח (אבשלום) אינך מחזיר?
=====
יואב ידע שדויד כל כך שקוע בצער על מצבו האישי, שאין הוא מסוגל לקבל החלטות באופן ישיר, ורק דרך העמדת סיטואציה של מישהו אחר, ניתן יהיה לפצח את האטימות של דויד. 
זה מצליח (חלקית). 
מסתבר שהאדם לפעמים כל כך קרוב אצל עצמו עד שאינו מסוגל לשפוט את עצמו אלא דרך הסתכלות דרך מסננת המסיטה את הסיטואציה למישהו אחר.
=====
דויד מבין את הנמשל, גם אם זה לא בדיוק מתאים לסיטואציה שקרתה בבית שלו, וגם מבין שיואב ארגן את כל המפגש הזה עם האישה התקועית.
דויד קורא ליואב ואומר לו:

כא וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב הִנֵּה־נָ֥א עָשִׂ֖יתִי אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֵ֛ךְ הָשֵׁ֥ב אֶת־הַנַּ֖עַר אֶת־אַבְשָׁלֽוֹם ׃

ויואב אכן מביא את אבשלום. נראה כמו happy end. מסתבר שלא, משום שדויד מסכים שאבשלום יחזור לירושלים אבל מסרב לראות את אבשלום:

כג וַיָּ֥קָם יוֹאָ֖ב וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּרָה וַיָּבֵ֥א אֶת־אַבְשָׁל֖וֹם יְרוּשָׁלִָֽם ׃ פ כדוַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ יִסֹּ֣ב אֶל־בֵּית֔וֹ וּפָנַ֖י לֹ֣א יִרְאֶ֑ה וַיִּסֹּ֤ב אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א רָאָֽה ׃

שינוי חריף בעלילה – "ופני המלך לא ראה".
אחרי שלוש שנים בגלות, חוזר הבן האהוב הביתה והאבא-המלך, שבקש ממנו לחזור, לא נפגש אתו. מה קורה כאן?
בשונה מהחנינה המוחלטת שנתן דויד לבן הרוצח במשל האישה התקועית, לא כך הדבר בעניין של אבשלום.
יש כאן כמה רבדים שחשבתי עליהם:
1. אבשלום רצח את אחיו בזדון ובתכנון קפדני (שנתיים הוא תכנן חיכה להזדמנות). שלא כמו הרצח של בן האישה התקועית שנעשה כנראה בהחלטה של רגע בעת ריב או אולי אפילו בשגגה. 
2. אבשלום ביצע את הרצח, אולם רק לאחר שנתיים בהן דויד לא עשה דבר ולמעשה נכשל באי ענישת אמנון על אונס תמר. 
3. דויד לא היה טיפש. הוא הבין שאבשלום בוודאי כועס עליו. הוא הבין שיש לו חלק ברצח של אמנון, ולמרות כל זאת, הוא לא היה מסוגל לעמוד מול האמת המורכבת הזו ולהתמודד עם בנו אבשלום. כל זה, כשברקע הוא מתייסר משום פרשת "בת-שבע" המעיבה על כל יכולתו ל"חנך" את בניו.
כל זה גורם לכך שדויד כמלך, מרשה לאבשלום לחזור לירושלים. דויד כאב, לא יכול להתמודד עם בנו.
=====
אבשלום לא מקבל את הסיטואציה. הוא חותר למגע ומשכנע את יואב לייצר מפגש בינו לבין דויד.
יואב מצליח והמפגש מתרחש:

לג וַיָּבֹ֨א יוֹאָ֣ב אֶל־הַמֶּלֶךְ֮ וַיַּגֶּד־לוֹ֒ וַיִּקְרָ֤א אֶל־אַבְשָׁלוֹם֙ וַיָּבֹ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ ל֧וֹ עַל־אַפָּ֛יו אַ֖רְצָה לִפְנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשַּׁ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ לְאַבְשָׁלֽוֹם ׃

אבשלום משתחווה בפני המלך והמלך מנשק את אבשלום.
לכאורה – סליחה הדדית ואפשר להמשיך הלאה.
אבל לא כך – אבשלום משתחווה בפני המלך והמלך מנשק את אבשלום. הדגש כאן הוא על המילה "מלך". זה לא מפגש בין אב ובנו לאחר שנים של נתק. זה לא מפגש פיוס של חיבוקים, נשיקות וישיבה משותפת לבירור הדדי של היחסים ביניהם – ויש להם הרבה מאוד מה לברר.
אין דיבור ביניהם. יש הרבה קור. ויש נשיקה שלי נראית כמו הנשיקה הכי קרה שיכול אב לתת לבנו. "נשיקת מלך".
=====
דויד, בכל הפרק הזה, מוזכר אך ורק בתוארו – מלך. 
דויד הפרטי, האב, לא נמצא. הוא קבור עמוק בנפשו המסוכסכת של דויד.
מהפיוס הזה לא יצא שום דבר טוב.
=====