דוד המקונן הגדול בתנ"ך - שמו"ב י"ט | דודו פלמה

מאת: דודו פלמה,בתמונה : מות אבשלום. גובלן מהמאה ה-19 שהיה תלוי בחדר האוכל בארמונו של קרלוס השלישי, מלך ספרד ת.פרסום: 12/08/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

נדמה שדוד מגלה את כוחו הפואטי הגדול כאשר הוא מקונן על מותם של אלה שמתים בגללו. קשה להבחין אם הוא עושה זאת משום שהוא יודע להתנתק מן הנסיבות שגרמו למוות ולהתייחס אל עובדת המוות כשהיא טהורה משאלת אחריותו למותם של נשואי הקינה. או שהוא עושה זאת כדי לכסות על מניעיו הנסתרים באמצעות פואטיקה נשגבת. 

הפילוסוף הספרדי אורטגה אי גאסט כתב בשנת 1925 מסה בשם "דה הומניזציה של האמנות" ובה הוא מתאר בה את הסצנה הבאה: ליד מיטתו של אדם גוסס נמצאים ארבעה אנשים. אשתו, כומר, עיתונאי ואמן. אורטגה אי גאסט בודק את מצבו של כל אחד מהם מול האדם הנוטה למות ואת יכולתו לתווך לנו את הסצנה. 
מתברר שככל שהם יותר קרובים אישית אל הנוטה למות כך יכולת התיווך שלהם קטנה. אשתו של הנפטר הפוטנציאלי כה מעורבת במתרחש וברגשותיה עד שיכולתה לתווך לנו מה קורה פחותה ביותר. הכומר שמעוניין להוציא ממנו ווידוי לפני מותו יכול לעשות זאת מעט טוב ממנה. העיתונאי מנסה לנסח את המתרחש כידיעה לעיתון ולכן הוא יעשה זאת טוב משניהם. אבל האמן יעשה זאת טוב מכולם משום שהוא איננו רואה אדם גוסס אלא קומפוזיציה המורכבת מאור וצל. 

יכול להיות שדוד המלך הקדים את זמנו של אורטגה ועושה זאת מבלי שקרא את המסה שלו. ובכל מקרה בשלושת המקרים שבהם דוד מקונן הוא מתגלה כמשורר עילאי. וכולם מתרחשים בשמואל ב. 

המקרה הראשון הוא מותם של שאול ויונתן אהוב נפשו של דוד. שדוד נלחם בהם כדי לרשת את שאול:
צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים. כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה (שמואל ב א, יז-כז)

המקרה השני הוא מותו של תינוק החטאים שלו ושל בת שבע אשת אוריה. כאשר הוא מסביר לאנשי חצרו מדוע הוא מתנהג באופן הפוך. כל עוד התינוק היה חי הוא התאבל, משנודע לו דבר מותו הוא חותך את האבל ומתרחץ:
וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי. (שמואל ב יב כג)דוד כמעט כמו אקזיסטנציאליסט טוב מסמן את חץ הזמן "עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" כמה נפלא.

והמקרה השלישי מתרחש כאשר אבשלום בנו מורד בו עד שהוא נאחז בשערות ראשו בענפי האלה ויואב בן צרויה ביד קשה משפד אותו בשלושה שבטים ומכה אותו אל החומש, ונושאי כליו של יואב מסיימים את המלאכה. 
הוי כמה שדוד בכה. וכמה פעמים שהוא מזכיר את עובדת היותו בנו ואת העובדה שהוא מת. הכל אצלו בא בכפולות בבחינת פעמיים כי טוב, אם מותר להיות ציני לרגע.
בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. וַיֻּגַּד, לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלוֹם. (שמואל ב יט א`ב`)

אז נכון. אפשר אולי לראות את דוד כפוליטיקאי ציני, או אולי כמשורר שיודע להתנתק מרגשותיו כדי לגעת בנשגב. אך רק עובדה אחת נמצאת מעל לכל האפשרויות, דוד היה משורר שמגיע לשיאו מול עובדת מותם של אנשים שהיו קרובים אליו ושאהב אותם מאוד למרות הנסיבות הקשות והמוות הקשה שקרה להם בגללו.