בְּנִ֣י בְנִ֣י אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי־יִתֵּ֤ן מוּתִי֙ אֲנִ֣י תַחְתֶּ֔יךָ אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי|שמו"ב י"ט | עופר בורין 

מאת: עופר בורין ת.פרסום: 12/08/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

דויד שומע אל מות בנו אבשלום והוא בוכה ומקונן. זאת לא הפעם הראשונה שדויד מלך ישראל בוכה אחרי אסון. זוכרים את קינת דויד על שאול ויהונתן? 
בכל אופן, הבכי הפעם גדול מאוד:

א וַיִּרְגַּ֣ז הַמֶּ֗לֶךְ וַיַּ֛עַל עַל־עֲלִיַּ֥ת הַשַּׁ֖עַר וַיֵּ֑בְךְּ וְכֹ֣ה׀ אָמַ֣ר בְּלֶכְתּ֗וֹ בְּנִ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ בְּנִ֣י בְנִ֣י אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי־יִתֵּ֤ן מוּתִי֙ אֲנִ֣י תַחְתֶּ֔יךָ אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי ׃

מי לא מכיר את הבכי הזה – מי ייתן מותי תחתיך היום! אב מבכה את מות בנו. 
אני רואה כאן בכי אחר.

דויד היה נער, איש ומלך מאוד אהוב. כולם אהבו אותו, אבל דויד לא אהב איש מימיו. גם את אבשלום בנו היפה והאהוב על כולם, לא כתוב שדויד אהב. ולפתע – בכי כזה גדול?
אני רוצה להעלות אפשרות שדויד בוכה לא כאב על מות בנו אלא כמלך על כישלונו בגידול ממשיך דרכו. כישלון הקמת השושלת.
דויד הוא מאמין גדול ביהוה. הוא מבין שמות אבשלום לפניו משמעותו היא שהוא כשל בהעמדת דור המשך ראוי למלוכה. כל כך כשל, שיהוה הביא לסיטואציה שהבן המיועד מת לפניו ובכך קטע את המהלך ההיסטורי הטבעי. דויד מבקש "מי ייתן מותי תחתיך היום" לא באופן הפשוט של הדברים, אלא כסיכום של כל מערכת היחסים שלו עם הבן שהיה אמור למלוך אחריו. 
כל כך חבל, בוכה דויד, שלא גידלתי אותך להיות ראוי למלוכה, כך שיכולתי למות לפניך.
דויד כל כך מרוכז בעצמו וביהוה ועל כן הבכי כל כך גדול.
=====
יואב, שר הצבא שהרג את אבשלום למרות פקודת המלך, בא אל דויד ומנער אותו מבכיו. יואב דורש מדויד להפסיק ליילל ולחזור למלוך. יואב נותן נאום ארוך שתמציתו:

ח וְעַתָּה֙ ק֣וּם צֵ֔א וְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֣ב עֲבָדֶ֑יךָ

קדימה דויד – העם צריך אותך שתמלוך עליו. 
ודויד מיד נענה:

ט וַיָּ֥קָם הַמֶּ֖לֶךְ וַיֵּ֣שֶׁב בַּשָּׁ֑עַר וּֽלְכָל־הָעָ֞ם הִגִּ֣ידוּ לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֤ה הַמֶּ֨לֶךְ֙ יוֹשֵׁ֣ב בַּשַּׁ֔עַר וַיָּבֹ֤א כָל־הָעָם֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְיִשְׂרָאֵ֔ל נָ֖ס אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽיו ׃

זהו. נגמר הבכי. הרי ההצגה חייבת להימשך.
דויד אפילו לא שואל איפה נקבר בנו. 
=====
יואב מלמד אותנו שלמלך אין חיים פרטיים. גם אם קורה אסון בביתו – המנהיג נדרש לחזור להיות מנהיג. 
דויד מלמד אותנו מה זו אהבת אב לבנו, או אולי מה זאת מניפולציה רגשית על ההיסטוריה. 
=====
חזרתו של דויד להיות מלך דורשת הסכמה של כל העם. השבט שהכי קשה לקבל ממנו בחזרה את ההכרה הזו הוא שבט יהודה. דויד מתגלה כפוליטיקאי מהמעלה הראשונה והוא מוכן לשלם מחירים כבדים כדי לקבל בחזרה את הסכמת שבט יהודה:

יב וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד שָׁלַח אֶל־צָד֨וֹק וְאֶל־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֲנִים֮ לֵאמֹר֒ דַּבְּר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֤י יְהוּדָה֙ לֵאמֹ֔ר לָ֤מָּה תִֽהְיוּ֙ אַֽחֲרֹנִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בֵּית֑וֹ וּדְבַר֙ כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֥א אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בֵּיתֽוֹ ׃ יג אַחַ֣י אַתֶּ֔ם עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אַתֶּ֑ם וְלָ֧מָּה תִהְי֛וּ אַחֲרֹנִ֖ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּֽלֶךְ ׃ יד וְלַֽעֲמָשָׂא֙ תֹּֽמְר֔וּ הֲל֛וֹא עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם־לֹא שַׂר־צָבָ֞א תִּהְיֶ֧ה לְפָנַ֛י כָּל־הַיָּמִ֖ים תַּ֥חַת יוֹאָֽב ׃

הוא שולח אליהם את הכהנים. בלשון חלקה אך עם איום נסתר בתוכה, שואל את מנהיגי שבט יהודה מדוע שהם יהיו האחרונים להכיר בו. דויד מצרף גזר לאיום – הנה אני אמנה את שר הצבא שלכם, את עמשא, להיות שר הצבא של כל ישראל במקום יואב. 
כך, מתוך שיקולים פוליטיים קרים, הוא למעשה מדיח את יואב וממנה עליו את עמשא שהיה שר הצבא של אבשלום, אותו הביס יואב בקרב עבור דויד רק בפרק הקודם.
דויד מבין שנאמנותו של יואב אליו היא טוטאלית ולכן מרשה לעצמו לעשות מעשה כזה מבלי לחשוש מזעמו של יואב. 
נראה לי, שאפילו היום, יכול היה דויד לתת פייט פוליטי ראוי לאלוף הפוליטיקאים שלנו, ראש הממשלה בנימין נתניהו.
=====
מהלכיו הפוליטיים של דויד מצליחים והוא חוזר עטור תהילה לירושלים.
בירושלים פוגש דויד את מפיבושת, בנו של יהונתן, שדויד נתן לו את כל נכסי שאול שנגזלו ע"י ציבא. אותם נכסים העניק דויד בחזרה לציבא בזמן הבריחה מירושלים, עת ציבא בא לעזור לדויד ונתן לו אספקה.
אז, ציבא אמר לדויד, שמפיבושת בגד בו ונשאר בירושלים כדי לחבור לאבשלום.
דויד שואל את מפיבושת מדוע לא בא איתו אלא נשאר עם אבשלום?
מפיבושת עונה שמאחר והוא נכה ברגליו, הוא בקש מציבא שיעזור לו וייקח אותו עם דויד, אבל ציבא התעלם ממנו והשאיר אותו בירושלים. 
דויד לא יודע להחליט מי מבין השניים אומר אמת ומחליט לחלק את רכוש שאול בין שניהם:

ל וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה תְּדַבֵּ֥ר ע֖וֹד דְּבָרֶ֑יךָ אָמַ֕רְתִּי אַתָּ֣ה וְצִיבָ֔א תַּחְלְק֖וּ אֶת־הַשָּׂדֶֽה ׃

תשובת מפיבושת היא מדהימה:

לא וַיֹּ֤אמֶר מְפִיבֹ֨שֶׁת֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ גַּ֥ם אֶת־הַכֹּ֖ל יִקָּ֑ח אַחֲרֵי אֲשֶׁר־בָּ֞א אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֛לֶך בְּשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּיתֽוֹ ׃

עזוב, אומר מפיבושת, אני מסתפק בכך שחזרת למלוך בירושלים. את כל רכוש שאול ייקח ציבא.
ודויד לא מגיב – כלומר מסכים.
עוד יקום בן לדויד – שלמה. שלמה, החכם באדם, כאשר ישפוט את "משפט שלמה" הידוע בין שתי נשים הרבות על תינוק אחד, יעניק את התינוק לזו שלא תסכים לחלוקתו לשניים. שלמה היה חכם מספיק לשפוט צדק עפ"י תגובת הנשים להחלטה שיפוטית לא טובה ולתקן. דויד לא היה שופט כה מוצלח כמו בנו. הוא לא הבין שעפ"י תגובת מפיבושת למשפט החלוקה שלו, כנראה שהוא אומר אמת וציבא משקר.
קבלנו כאן "קדימון" למשפט שלמה המפורסם, במשפט דויד, שהוא איזו הערת שוליים לא בולטת בהיסטוריה של עם ישראל.
אגב – חז"ל אמרו שחלוקת השדה בין מפיבושת לציבא הייתה אות המבשר על חלוקת עולם בין ישראל לבין יהודה. עד כדי כך יכולה הערת שוליים להשפיע....
=====