וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת - שמו"ב כ"ב | דודו פלמה

מאת: דודו פלמה, בצילום: יהורם בן מאיר ז"ל, פיצ`י ת.פרסום: 14/08/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל. וַיֹּאמַר: יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי, וּמְפַלְטִי-לִי. אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה-בּוֹ; מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי, מֹשִׁעִי, מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי. 

מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה; וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ. כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת; נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי. חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי; קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי-מָוֶת. בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה, וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא; וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי, וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו. ותגעש (וַיִּתְגָּעַשׁ) וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ, כִּי חָרָה לוֹ.

כמו משוררי ימי הביניים שידעו לחבר שירת חול לצד שירת קודש. גם דוד ידע לעשות זאת היטב. ובפרק כב הוא הופך מפואט לבעל תפילה. ועוד איזו תפילה. 
אך מאחר ודוד האדם מעניין אותי יותר מכל דבר אחר, לכן מה שמעניין בעיני הוא הניסיון להבין את הצורך האנושי שלו להודות לאל על חוויה גדולה של הצלה.

נסתרות דרכי אלוהים, והשימוש שניתן לעשות במזמורי תהילה גם היום עשוי להתגלות כמפתיע. אבל הצורך להלל חוויה אנושית, אירוע או מפגש עם אדם כלשהו ,הם חלק מהחוויה האנושית הכללית. והיא שמורה לא רק לדוד בברחו מפני אויביו, אלא גם לכל האדם ובכל עת.

ולעתים אפילו קורה ששני אנשים נפגשים לפתע באיזשהו מקום, כמו למשל בפסטיבל המשוררים במטולה, וזאת מבלי שנועדו. כלומר בלי שהתכוונו לכך מראש.

את פיצ`י, יהורם בן מאיר, והסנדלים, פגשתי לראשונה כאשר שלח שירים לכתב העת "שדמות" שהייתי שותף בעריכתו, אי שם בראשית שנות השמונים. 
הרבה זמן חלף לאחר מכן, אולי שנים, עד שלפתע נפגשנו שוב במטולה לרגע לא ארוך, בין שני אירועי שירה שלקחנו בהם חלק. ופיצ`י ניצל את ההזדמנות לתת לי את ספר שיריו החדש "ונתתי תכלת בחול" שרק יצא לאור, וכתב בו הקדשה נהדרת וכל כך מיוחדת לאיש שהוא היה.

הפגישה התבררה כסוג של מתנה מהעולם, משום שכמה חודשים לאחר מכן לדאבון הלב פיצ`י נפטר לפתע.

אך מהמפגש הקטן ההוא נולדה תהילה קטנה. כלומר אנושית. תהילה שבאה להאיר את הרגע הזה שבו האדם מודה על כך שפגש באדם אחר שגרם לו לתהות על חייו ולשאול את עצמו ואולי את העולם שאלות קיומיות.
השיר, שנכתב בעקבות הפגישה וההקדשה, מבקש להודות ולהלל את הרגע ואת האדם ואת המפגש עם האנושי בר החלוף. 
ואיך אפשר גם כמובן בלי הניסיון הנואש וחסר הסיכוי, לאצור את הרגע ההוא ולחקוק אותו בצוק העתים, רגע לפני שהוא נעלם וחולף לעד.

****

בחג השבועות, במטולה, בארץ צפון 
לפיצ`י, יהורם בן מאיר ז"ל
-------------------------------------

בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת, בִּמְטוּלָה, בְּאֶרֶץ צָפוֹן
פִּיצִ`י, יְהוֹרָם בֶּן מֵאִיר
הִקְדִּישׁ לִי שִׁיר בְּסִפְרוֹ
וְנָתַתִּי תְּכֵלֶת בַּחוֹל:

"לְדָוִד-
מִזְמוֹר
בְּיוֹם מַתָּן
שִׁירָה
פִּיצִ`י
יְהוֹרָם בֶּן מֵאִיר
בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת, בִּמְטוּלָה, בְּאֶרֶץ צָפוֹן".

הַכּוֹתֵב קַד לִי וְחַד בִּי תְּמִיהָה- 
לְדָוִד מִזְמוֹר כְּמוֹ מִזְמוֹר לְדָוִד שִׁירוּ 
לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה

אוֹ כְּמוֹ מִזְמוֹר לְדָוִד
בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ

אוֹ אוּלַי מִזְמוֹר לְדָוִד
בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה

וּמִי בְּעֶצֶם מֵאִיר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ 
בְּמִדְבַּר יְהוּדָה, 
אֲנִי, אוֹ יְהוֹרָם בֶּן מֵאִיר?

וְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁהָדַף 
בָּא תְּהוֹם קָצֵהוּ, 
מֶה הָיְתָה זוֹ בֶּאֱמֶת

הַקְדָּשָׁה אוֹ שִׁירָה
וְשֶׁמָּא הַקְדָּשָה לַשִׁירָה.
----------------------------
בצילום: יהורם בן מאיר ז"ל, פיצ`י