פניני לשון - מלכים א' ב' | מני גל

מאת: מני גל, בתמונה מזבח המצודות בתל ערד, ויקיפדיה, hanay ת.פרסום: 23/08/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הפרק הזה עשיר במיוחד בניבים לשוניים ציוריים, חלקם מופיעים כאן לראשונה בתנ"ך.

אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ

השפה העברית עשירה מאד בביטויים נרדפים למילה הפשוטה `מֵת`. ` הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ ` – ביטוי לשוני יפה מאד, המזכיר לנו כי זו דרכם של כל היצורים החיים. ניב לשוני זה מופיע בתנ"ך כאן לראשונה.

לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ

`יָקִים` – כיום אנו אומרים `יְקַיֵּם`.

וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל

הדרך הטבעית לסיים את החיים היא להגיע לשיבה. מוות בגיל שיבה הוא מוות `בשלום`. לא לאפשר ירידה לשאול בשלום בגיל שיבה – משמע לקפד את חייו קודם לכן. לשון נקייה לרצח. הניב המקביל הוא `וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל`

וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ

ביטוי שמקורו במנהג מעשי של ימי קדם, מנהגו של השליט להאכיל בארמונו את מבקשי טובתו, ובזאת להכיר להם טובה (וגם, במקרים מסוימים, לפקח עליהם מקרוב) – הפך לניב המתאר את טובות ההנאה שמפיק המקורב לשלטון. מי שמגיע לסטטוס הנוח הזה בדרכי חנופה ייקרא `מְלַחֵךְ פִּנְכָּה`.

קְלָלָה נִמְרֶצֶת

היום אומרים קללה `טוּרְבּוֹ`...

וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ

ניסוח מקוצר של `אל תראהו כאיש נקי מאשמה`

וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו

גם הביטוי הזה – מקורו במנהג מעשי מאד מוגדר – קבורת אדם באותו אתר קבורה בו קבורים אבותיו. ביטוי הזה היה מוצדק במיוחד בתקופה בה היה נהוג מנהג ליקוט העצמות. כבר בספר בראשית מבקש יעקב מיוסף שייקח את גופתו לארץ כנען, כדי לשכב, פיסית, עם אבותיו. עם הזמן קיבל ביטוי זה משמעות כללית יותר – `מת` או `נקבר`.

כִּי מֵיְהוָה הָיְתָה לּוֹ

ביטוי המדגיש כי יד ה` היתה בדבר, כי אלוהים גרם לדבר להתרחש.

אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי

ביטוי זה מופיע גם הוא כאן לראשונה בתנ"ך, ויש לו כמה וכמה מופעים בפרק. קרוב לו הביטוי `להשיב את פניו ריקם`, המופיע כבר במגילת רות: אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה`. נזכיר גם את תפילת סליחות, שיש בה הביטוי `נא אל תבישנו , נא אל תשיבנו ריקם מלפניך`.

כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף

לשון שבועה, שהופיעה כבר בספר שמואל, שם אומר דוד לעמשא: כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב.

כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ

במילים אחרות: בדבריו אלה סיכן אדוניהו את נפשו

אִישׁ מָוֶת אָתָּה

עוד ניב, המופיע כאן לראשונה. `איש מוות` יכול להתפרש כאדם מסוכן, שמעשיו עלולים להביא מוות, אבל לא כך הדבר `איש מוות`, או `בן מוות`, הוא אדם שמגיע לו למות בשל מעשיו, מי שפסק דין מות מרחף על ראשו, ושמותו יגיע בקרוב, אם מידי האל ואם מידי אדם.

וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ

המנהג הקדום לאחוז בקרנות המזבח במשכן או במקדש, כדי להימלט מגזר דין מות, נזכר כבר בספר שמות: וכי יָזִיד איש על רעהו להורגו במירמה – מֵעִם מזבחי תיקחהו למות. כבר שם מתוארת האפשרות לקחת את הנמלט מעם המזבח, ולהורגו. זה בדיוק מה שקורה בפרקנו.

דְּמֵי חִנָּם

דמים שנשפכו בחינם, כלומר ללא הצדקה.

וְהֵשִׁיב יְהוָה אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ

ביטוי ציורי מאד המתאר הריגת אדם כנקמה על שהוא הרג מישהו אחר. הדם ששפך מושב על ראשו. מאוחר יותר קוצר הביטוי ל`דמו בראשו`, הנרדף במידת מה ל`איש מות`.