הִנֵּה־עָ֛ב קְטַנָּ֥ה כְּכַף־אִ֖ישׁ - מל"א י"ח | עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה pixabay ת.פרסום: 12/09/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

לאחר פרק ההיכרות שעברנו עם אליהו, אנחנו נכנסים לפרק המתאר את המאבק של אליהו בנביאי הבעל.
אליהו גורר את יהוה למאבק שיהוה אינו חפץ בו. הוא מתיימר לדעת מה יהוה רוצה ואת ה"רצון" הזה אליהו כופה על כל סביבתו.
הכול התחיל בפרק הקודם עת אליהו הכריז על בצורת מבלי שהתבקש לעשות זאת ע"י יהוה, ובכך מביא סבל רב על העם.
לאחר 3 שנים של בצורת, בה כל העם סובל, אליהו לא חושב שאולי הגיע הזמן להפסיק את הבצורת. 
יהוה מבין שיש לו פה עניין עם נביא קנאי חסר רחמים ופונה לאליהו ומנחה אותו כדלקמן:

א וַיְהִי֙ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים וּדְבַר־יְהוָ֗ה הָיָה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ית לֵאמֹ֑ר לֵךְ הֵרָאֵ֣ה אֶל־אַחְאָ֔ב וְאֶתְּנָ֥ה מָטָ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה ׃

ההנחיה מאוד ברורה – צא מהמחבוא שלך, הראה את עצמך לאחאב, ואני אשחרר את העם מהבצורת.
אליהו מגיע לאחאב, אבל חורג מההנחיה.
מפגש הענקים מתנהל באופן הבא:
אחאב לאליהו: אתה עוכר ישראל כי גרמת לבצורת הנוראה הזו.
אליהו לאחאב: לא. אתה עוכר ישראל כי אתה הבאת עבודה זרה לישראל.
כאן מתפרץ אליהו ומחליט על דעת עצמו לקיים דו-קרב בצהרי היום, בינו לבין נביאי הבעל:

יט וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֨ח קְבֹ֥ץ אֵלַ֛י אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וְאֶת־נְבִיאֵ֨י הַבַּ֜עַל אַרְבַּ֧ע מֵא֣וֹת וַחֲמִשִּׁ֗ים וּנְבִיאֵ֤י הָֽאֲשֵׁרָה֙ אַרְבַּ֣ע מֵא֔וֹת אֹכְלֵ֖י שֻׁלְחַ֥ן אִיזָֽבֶל ׃

כלומר, אליהו אומר לאחאב, תביא את כל העם לכרמל, עם כל נביאי הבעל והאשרה, ושם אני אוכיח לך מי הוא עוכר ישראל האמיתי.
מי בקש ממך לנהוג כך? מדוע אליהו חושב שהוא יודע מה יהוה רוצה ופועל מעבר להנחיה הברורה של אלוהים?
אליהו הוא כה קנאי ליהוה, שהוא מעז להכניס את יהוה לסיטואציה של מאבק שיהוה כלל אינו רוצה בה. הרי אם יהוה לא ייעתר לאליהו ודרישותיו, ייראה כאילו הבעל מנצח את יהוה, ואם ייעתר לדרישותיו, ייראה כאילו אלוהים מופעל על-ידי אדם.
אליהו חושב שהוא יצליח לתמרן את יהוה כדי שיעבוד אצלו.
מעניין איך יהוה יוצא מהמצר אליו הכניס אותו אליהו.
=====
מפגש הפסגה בין אליהו לנביאי הבעל מתרחש בהר הכרמל, בנוכחות כל העם.
אליהו, שוב, מבלי שהתבקש ע"י אלוהים, מוכיח את העם:

כא וַיִּגַּ֨שׁ אֵלִיָּ֜הוּ אֶל־כָּל־הָעָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר֙ עַד־מָתַ֞י אַתֶּ֣ם פֹּסְחִים֮ עַל־שְׁתֵּ֣י הַסְּעִפִּים֒ אִם־יְהוָ֤ה הָֽאֱלֹהִים֙ לְכ֣וּ אַחֲרָ֔יו וְאִם־הַבַּ֖עַל לְכ֣וּ אַחֲרָ֑יו וְלֹֽא־עָנ֥וּ הָעָ֛ם אֹת֖וֹ דָּבָֽר ׃

ביטוי יפה - עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. הביטוי הזה מאוד מקובל היום ובא לטעון שאדם אינו מגיע לידי החלטה בין שתי דרכים, בין שתי הסתעפויות. תמיד חשבתי שאומרים שני הסעיפים, אולם בפרק הזה ברור שמדובר על שתי הסעיפים, במובן של שתי הסתעפויות בדרך!
אליהו, כמו במאי בהצגה שהוא גם התסריטאי שלה וגם השחקן הראשי, מקיים מבחן יצירת אש, יש מאין, מול נביאי הבעל.
הם נכשלים במשימה ולא מצליחים להבעיר אש באמצעות קריאה לבעל שיעשה זאת ללא מגע יד אדם.
אליהו לעומת זאת, מביא את יהוה להוריד אש מהשמיים כדי להוכיח את עליונותו. לא רק זאת, הוא מוריד אש מהשמיים שגם מנצחת מים שאליהו מפזר כדי להגביר לכאורה את עוצמת הניצחון של יהוה.
בעיני יש כאן קנאות דתית על סף שגעון של אליהו.
ראשית, בימי בצורת כאלה, הוא מבזבז מים יקרים כדי להוכיח את עליונות יהוה.
ושנית – כל המחזה הזה הוא פרי יוזמה של אליהו שיהוה כלל לא רצה בה. 
=====
הניצחון הברור של אליהו, מביא את העם לאסור את כל נביאי הבעל והאשרה ובהובלת אליהו לרצוח את כולם.
אחאב, המלך החזק, מאפשר לכל זה לקרות ואינו מתערב. כל המחזה הזה הוא לכאורה לא מעניינו. אם היה רוצה היה הורג את אליהו עוד כשנפגשו לפני המבחן, אבל הוא לא עושה זאת. כנראה שהאישיות של אליהו הייתה מרתיעה מספיק. 
מרתיעה עד כדי כך שהעם קורא בקול:

לט וַיַּרְא֙ כָּל־הָעָ֔ם וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְהוָה֙ ה֣וּא הָאֱלֹהִ֔ים יְהוָ֖ה ה֥וּא הָאֱלֹהִֽים ׃

יהוה` הוא האלוהים (פעמיים).
לי זה מזכיר את "נעשה ונשמע" בזמן קבלת לוחות הברית בהר סיני.
קבלה מתוך פחד ומתוך מחזה אורקולי מפחיד ומרשים, היא קבלה שטחית שאינה מעידה על הבנה והפנמה אמתיים.
=====
עכשיו, לאחר הניצחון הגדול, אנחנו מצפים שאליהו סוף סוף ישחרר את השמיים ויוריד גשם. 
אליהו, בשיכרון הניצחון שלו באמת מאמין שזה מה שיקרה והוא מודיע לאחאב להזדרז לחזור לארמון פן יירטב מהגשם שהולך לרדת מהשמיים:

מא וַיֹּ֤אמֶר אֵלִיָּ֨הוּ֙ לְאַחְאָ֔ב עֲלֵ֖ה אֱכֹ֣ל וּשְׁתֵ֑ה כִּי־ק֖וֹל הֲמ֥וֹן הַגָּֽשֶׁם ׃

אבל – טוויסט בעלילה, הגשם לא יורד.
יהוה יוצא מהמלכוד ששם לו אליהו. הוא אמנם ניצח ללא רצון את הבעל, אבל גם את הגשם שאליהו מבקש להוריד הוא לא מוריד.
אליהו עולה להר ומתחנן לגשם – אבל זה לא בא.
אליהו שולח את הנער שלו שבע פעמים כדי לראות האם כבר יורד גשם (כמו נוח ששלח את היונה לראות אם הפסיק הגשם וכלו המים – היפוך מרתק):

מג וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־נַעֲר֗וֹ עֲלֵֽה־נָא֙ הַבֵּ֣ט דֶּֽרֶךְ־יָ֔ם וַיַּ֨עַל֙ וַיַּבֵּ֔ט וַיֹּ֖אמֶר אֵ֣ין מְא֑וּמָה וַיֹּ֕אמֶר שֻׁ֖ב שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים ׃

רק לאחר שבע פעמים, חוזר הנער ומדווח שיש סימן ראשון לגשם:

מד וַֽיְהִי֙ בַּשְּׁבִעִ֔ית וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־עָ֛ב קְטַנָּ֥ה כְּכַף־אִ֖ישׁ עֹלָ֣ה מִיָּ֑ם וַיֹּ֗אמֶר עֲלֵ֨ה אֱמֹ֤ר אֶל־אַחְאָב֙ אֱסֹ֣ר וָרֵ֔ד וְלֹ֥א יַעַצָרְכָ֖ה הַגָּֽשֶׁם ׃

והסימן הוא סימן טבעי. עננה קטנה שעולה מהים. 
יהוה פועל במקרה הזה באופן רגיל, לא באופן ניסי. 
הוא מראה לאליהו – אתה אולי חושב שאתה יודע מה אני רוצה, אבל האמת היא שאין לך מושג. 
לעולם אל תתיימר לדעת מה יהוה רוצה.
ואז שולח יהוה את אליהו בחזרה לאחאב שיוביל את כרכרתו לארמון:

מה וַיְהִ֣י׀ עַד־כֹּ֣ה וְעַד־כֹּ֗ה וְהַשָּׁמַ֨יִם֙ הִֽתְקַדְּרוּ֙ עָבִ֣ים וְר֔וּחַ וַיְהִ֖י גֶּ֣שֶׁם גָּד֑וֹל וַיִּרְכַּ֥ב אַחְאָ֖ב וַיֵּ֥לֶךְ יִזְרְעֶֽאלָה ׃ מו וְיַד־יְהוָ֗ה הָֽיְתָה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ וַיְשַׁנֵּ֖ס מָתְנָ֑יו וַיָּ֨רָץ֙ לִפְנֵ֣י אַחְאָ֔ב עַד־בֹּאֲכָ֖ה יִזְרְעֶֽאלָה ׃
=====
בסופו של דבר, יהוה מנסה להסביר לאליהו שהקנאות שלו, והביטחון שלו שהוא "איש האלוהים" ולכן הוא יכול לפעול במציאות כאילו הוא יהוה, אינה מקובלת.
אליהו נשלח, לאחר שיורד הגשם שמביא מזור לעם הסובל, למפגש נוסף עם אחאב.
האם מישהו מהם למד את הלקח?
נחכה ונראה.
======
המסר שאני לוקח מכאן – כל מי שמתיימר להגיד שהוא נציג אלוהים עלי אדמות, אינו אלא נציג עצמו בלבד, גם אם הוא מפליא בידע ומייצר ניסים שמעל לטבע.