מאין באנו ולאן אנו הולכים - ויקרא יד| ארי אלון

מאת: ארי אלון התמונה פיקסה ביי ת.פרסום: 01/10/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ארי אֵלון / מאין באנו ולאן אנחנו הולכים
(על מצורעים ועל מוציאי שם רע - ויקרא יד)
------------------------------------
עקביא בן מהללאל היה המבוגר הראשון שהסביר לי איך באים ילדים לעולם. בהסברו היה משום אישור מגבוה לכל התיאורים ה`גסים` של הילדים הגדולים מן השכונה. הייתי בן תשע כשנתקלתי לראשונה בדבריו. ידעתי אז לדקלם על פה את כל מסכת אבות, ובין עשרות המשניות המדוקלמות הייתה גם המשנה הבאה:
עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" .
עוד בטרם מלאו לי תשע שנים כבר הספקתי לשמוע מפי מבוגרים רבים על הדו`ח המפורט שאני עתיד להגיש בשלושה עותקים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בבוא יום הדין הגדול והנורא. לעומת זאת, אף אחד ממבוגרים אלו לא טרח אף פעם להסביר לי איך בדיוק באתי לכאן, ולאן בדיוק אני הולך. עקביא היה המבוגר הראשון שגילה לי מאין ולאן. עד היום אני חייב לו על כך חוב גדול, והרתיעה שלי ממנו מהולה במשיכה גדולה.
כשהייתי בן תשע טרם חוויתי חוויה של הלוויה. משום כך לא הייתי מודע לעובדה שלדברי עקביא המדוקלמים על ידי בחינניות תמימה, יש משמעות הרבה יותר מצמררת. הסיבה: דברים אלו מושמעים על הקבר הפתוח בכל הלוויה מסורתית. רגע לפני שמורידים את הגולל על הנפטר, דואגים להזכיר לכל המפטירים שגם הם באו מטיפה סרוחה, גם הם הולכים למקום עפר רימה ותולעה, וגם הם עתידים ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא...
מזה דורות רבים מזוהה עקביא בן מהללאל עם מעמד ההלוויה, ועם הסצנות הקשות המתחוללות על פני הקבר הפתוח. חזנים רבים ביצעו עיבודים מלנכוליים ביותר לפרק החזנות הקלאסי `עקביא בן מהללאל אומר`. עד היום מתחוללת תחרות סמויה בין חזנים אלו – עיבודו של מי יצליח לסחוט יותר דמעות מהקהל המתמוגג בכאב.
רק מעטים מקרב המתמוגגים יודעים שעקביא, המזוהה כל כך עם ההלוויה המסורתית, לא זכה להלוויה כלל. הסיבה: הוא חי כמנודה ומת כמנודה, ובשעת מיתתו סקלו בית דין את ארונו.
---------------------------------------
המנודה והמצורע
----------------------------------------
על פי ההלכה הנוהגת מתקופת המשנה עד ימינו יש דמיון רב בין המנודה לבין המצורע המקראי המתואר בפרק היומי שלנו. המנודה, אפשר לומר, הוא מעין קולאז` של הנִדָּה והמצורע המקראיים.
שנים רבות לפני מותו נידו חכמי הסנהדרין את עקביא, ומאז ועד יומו האחרון הוא בחר לחיות כמנודה. על פי ההלכה אין אוכלין ושותין עם המנודה, אין מצרפים אותו למנין, ואין נכנסים לדל`ת אמותיו. כמו המצורע גם המנודה אסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל. כמו המצורע גם למנודה אסור להניח תפילין, והוא חייב לעטוף את ראשו בכיסוי דמוי שביס. כמו אשה. כמו נִדָה. וכשם שזכויות הלימוד של האשה מוגבלות מאד, גם על המנודה חלות הגבלות לימוד חמורות ביותר - אסור לו ללמד תורה לאחרים, או ללמוד מהם. אפילו עם יחיד נוסף אסור לו ללמוד בחברותא. רק עם עצמו מותר לו ללמוד, כדי שלא יישכח תלמודו. גם זכותו להתפרנס מוגבלת ביותר – `המנודה אינו נשכר ואין נשכרין לו ואין נושאין ונותנין עמו ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו`.
עקביא גזר על עצמו את כל הגזירות הללו, לצד גזירות רבות נוספות. עד יומו האחרון הוא בחר לחיות כמנודה. הוא ידע היטב כי "מנודה שמת בנידויו אין קורעין עליו קריעה ולא חולצין עליו את הסנדל ואין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו".
הוא ידע שאף אחד לא ילך אחר מיטתו, ולא יקרע עליו קריעה ולא יספידו. אף אחד לא יקונן `עקביא בן מהללאל אומר` על קברו הפתוח!
רק לדבר אחד יזכה עקביא לפני שיורידוהו למקום עפר רימה ותולעה – הוא יזכה לכך שחכמי הסנהדרין יסקלו את ארונו במו ידיהם. המשנה קובעת בפירוש: `כל המתנדה ומת בנידויו – סוקלין את ארונו`.
----------------------------------------------------
וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ
---------------------------------------------------------
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. אָמְרוּ לוֹ, עֲקַבְיָא, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶן, מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ --- וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ...
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ, בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר. אָמַר לוֹ, וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ. אָמַר לוֹ, אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים. אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָן. אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרֻבִּין. מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין. אָמַר לוֹ, אַבָּא, פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ. אָמַר לוֹ, אֵינִי מַפְקִיד. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִי. אָמַר לוֹ, לָאו. מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּךָ (משנה עדיות פרק ה משניות ו-ז)
-----------------------------------------------------
אני מנודה משמע אני מאמין
------------------------------------------------------
לפני שנידו חכמי הסנהדרין את עקביא הם הציעו לו לעמוד בראשם. כולם הודו כי אין גדול ממנו בחכמה וביראת חטא. ניצבה בפניהם רק בעיה אחת: היו ארבע הלכות שבהן התעקש עקביא לפסוק בניגוד לדעת הרוב . בכל יתר אלפי ההלכות לא היתה ביניהם כל מחלוקת, ורק בכל הקשור לארבע הלכות אלו שמר עקביא על אוטונומיה משלו, וסירב לקבל עליו את סמכותם של בעלי ההלכה האחידה.
אף על פי כן הציעו לו החכמים: `עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל`. עקביא השיב: `מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי. ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום. שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו`.
דברים נחושים אלו גרמו לחכמי הסנהדרין לנדותו מיד. `אוטונומיית ארבעת ההלכות` שלו איימה על מפעלם המונומנטאלי. מטרתם ליצור הלכה אחידה קידשה להם את אמצעי הנידוי.
מיום נידויו ועד יום מותו ניצבה בפני עקביא האפשרות לבטל את הנידוי על ידי חזרה בפומבי מאותן ארבע הלכות. חזרה כזאת היתה משפרת מאד את תנאי החיים שלו, וסוללת בפניו מחדש את הדרך אל השררה. למרות זאת נשאר עקביא לעמוד על שלו וחי כמנודה עד יומו האחרון. עד יומו האחרון הוא העדיף להסתובב בין מנדיו בבגדים קרועים ובשיער פרוע, כשהוא חשוף ויחף וישר עין.
כל חייו נשאר עקביא נאמן לאלוהיו. אפילו שעה אחת לא היה רשע לפניו. אפילו שעה אחת לא נטש את אלוהיו לטובת השררה. היה לו ברור לאורך כל הדרך כי הנידוי הוא המחיר הבלתי נמנע שעל המאמין הנאמן לשלם. הוא העדיף להיקרא שוטה כל ימיו ובלבד שלא להיות בעל שררה. בבוא יומו התייצבו כל בעלי השררה בשורה, וסקלו את ארונו בשם ההלכה האחידה.
------------------------------------------------------
רשות הרבים הפרטית של איש האמונה הבודד
--------------------------------------------------------
לפני מותו קרא אליו עקביא את בנו וציווה עליו לחזור בו מאותן ארבע הלכות שהביאו לנידויו. `למה אתה אינך חוזר בך?`, שאל הבן שידע כי חזרתו של אביו לפני מותו היא הסיכוי האחרון למנוע את סקילת ארונו. `למה לא חזרת בך משך כל השנים הללו, וגרמת לעצמך לחיות כמנודה, וגרמת לי לחיות כבנו של מנודה?`
`אני`, אמר הגוסס המנודה, `שמעתי מפי הרבים, והם שמעו מפי הרבים. אני עמדתי בשמועתי, והם עמדו בשמועתם. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי הרבים - מוטב להניח דברי היחיד, ולאחוז בדברי הרבים`.
רגע לפני שהתייצב להגיש דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, התרפק עקביא על הימים הרחוקים והדמיוניים שקדמו לעידן ההלכה האחידה. בימים הרחוקים ההם ניצב בית המקדש על תילו, ואלוהים טרם הסתיר את פניו לעד. בימים הדמיוניים ההם היתה התורה בשמים, והשמים, ממש כמו אלוהים, היו אינסופיים. בלתי אחידים לנצח. כל מי שלא רצה להיות רשע לפני מקומו, מצא את דרכו לאלוהיו בדרך ה`רבים` הפרטית שלו. בימים הרחוקים ההם הייתה לכל יחיד מאמין רשות רבים משלו.
כל ה`רבים` שעקביא שמע מהם כבר מתו. נכבשו כל רשויות הרבים הפרטיות של כל אנשי האמונה הבודדים. לבן הכואב היה ברור שאביו מתעקש לעמוד על שמועתו, ולמות כיחיד מנודה מול רבים מנדים. הוא לא ראה שום טעם להתווכח אתו לאור הנסיבות. לעומת זאת הוא ראה פתח של סיכוי בעצם הצוואה שמצווה אותו אביו לחזור בו מאותם ארבעה דברים. אולי, קיווה הבן, אגרום לאבא לצוות עלי את ציוויו באזני מנדיו, והם יראו בכך מעין חזרה, ויבטלו את נידויו ברגע האחרון, ובכך ימנעו מכולנו את סיוט הסקילה.
`עזור לי לחזור בי`, ביקש הבן, `קרא לחבריך המנדים, ואמור להם כי ציווית עלי לחזור בי מאותן ארבע הלכות שהיית מתעקש עליהן כל ימיך. אתה יודע שהם מאד מעריכים אותך - מלה אחת שלך תקל עלי ביותר את התהליך המביך והמסובך של ההצטרפות אליהם. עקביא סירב.
- `למה?, נחרד הבן, `שמא עוולה מצאת בי?`
- `לא!`, פסק עקביא בהחלטיות, `מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך!`
לאורך כל הדרך היה חשוב לעקביא להמחיש בפועל כי הנידוי הוא המחיר הבלתי נמנע שעל המאמין הנאמן לשלם לבעלי השררה. הוא עשה מעשה שקירב אותו לאלוהיו והרחיק אותו מן השררה. המשפט האחרון שאמר לבנו היה: `מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך`.
לעולם לא נדע כיצד יישם הבן את המשפט האחרון של אביו. אלו מעשים הוא עשה כדי להתקרב או להתרחק? כיצד הבין הבן את ההתקרבות ואת ההתרחקות? האם עשה מעשים שיקרבו אותו אל המחנה וירחיקוהו מאלוהיו או להיפך?
לעולם לא נדע אם, בסופו של דבר, חזר בו הבן מאותן ארבע הלכות, ועבר למחנה המנדים כדי לסקול את ארונו של אביו? האם זאת היתה כוונתו הסמויה של עקביא? האם רצה לוודא לפני מותו, שלמחרת, בעת הלווייתו, יסקול בנו את ארונו? האם קיווה בדרך זו להוכיח את נאמנותו המוחלטת לאלוהיו?
ואולי החליט הבן להישאר מנודה ולא להצטרף לבעלי השררה? אולי החליט גם הבן לחיות כמנודה כל חייו, ולהיסקל יחידי ביום פקודה?
-----------------------------------------------------------------
בעלי השררה מחללים את זכר הצדיק המנודה
-----------------------------------------------------------------
בין אם הצטרף הבן לסוקלי ארון אביו ובין אם לא, המשיכו בעלי השררה לסקול את ארונו של עקביא באופן הרבה יותר מתוחכם. עד עצם היום הזה הם ממשיכים לסקול את ארונו.
בעלי שררה אלו לא יכלו להרשות לעצמם את המשך קיומה של תופעת המנודה המושלם והנערץ. הם לא היו מעוניינים שעקביא ימשיך להיות מוצג כאיש אמונה בודד המסרב להיות רשע לפני המקום אפילו שעה אחת. היה חשוב להם מאד להציגו כחוטא. הם ידעו היטב שהמשנה מתארת את עקביא כמושלם כל כך עד ש`אין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל` . אף על פי כן הם שיכתבו מחדש את ספור הנידוי. על פי השיכתוב החדש זלזל עקביא בכבודם של שמעיה ואבטליון שהלכו לעולמם עשרות שנים לפני כן. עקביא, כלשון התלמוד, `סיפר אחר מיטתם של חכמים`. הוא הוציא שם רע על חכמים מתים בכך שהזכיר להם את עברם המפוקפק כבני גרים .
על פי הגרסה החדשה הפך עקביא להיות אבי אבות מספרי לשון הרע התלמודיים. עקביא הוא הגלגול התלמודי של מרים הנביאה, שהיא, כידוע, אם כל מספרות לשון הרע. מרים, למזלה ה`טוב`, נצטרעה בימי המשכן, והקדוש ברוך הוא שלח לה תרופה מתקנת ; עקביא, לעומת זאת, התנדה לאחר החורבן. הוא לא יטוהר לעד. `כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנום` .
בעלי השררה חללו את זכרו של עקביא באופן ארסי ומתוחכם ביותר - הם הפכו אותו לאבי אבות מחללי זכרם של חכמים. אין לך הפגנת כח יותר צינית, המנופפת במיומנות כה מצמררת בכל רזי ה`הפוך על הפוך`. אכן, הפוך בה והפוך בה דכולה בה…
-----------------------------------------------------
בעלי השררה מוציאים שם רע על המצורע
----------------------------------------------------
באופן דומה מאד הופכים חלק מבעלי השררה את כל המצורעים למוציאי שם רע. הם עושים שימוש ציני ביותר במדרש המלים `מצורע – `מוציא שם רע`. בניגוד לכהני מוסר דגולים כמו ה`חפץ חיים`, רבי יהושע בן לוי, הרב אריה לוין ואחרים, מרשים לעצמם בעלי שררה אלו להפוך את המצורעים והמנודים לשק האגרוף הקולקטיבי של המחנה הטהור והמלוכד.
בכל דור ודור ממנים את עצמם בעלי שררה רבים מדי לכהני צרעת ולמשגיחי טהרת המחנה. הקלות הבלתי נסבלת שבה הם מרשים לעצמם לסווג כחוטאים את ה`חולים` שבינינו מאיימת עלינו מעל פירושיהם השטחיים לדפי התלמוד והמדרש. עד עצם היום הזה פושה בקרבנו הנגע המדבק המופץ על ידי כל אותם משגיחי כשרות אובססיביים הממשיכים להצביע על מצורעים בגופם כעל חוטאים וכעל מוציאי לשון הרע. עד עצם היום הזה חוטאים משגיחים אלו ומחטיאים את הרבים בחטא הגדול מכולם : הם מוציאים שם רע על כל המצורעים בגופם החיים עמנו מיום שנחרב המקדש ועד עצם היום הזה...
------------------------------
המשיח המצורע
--------------------------------
"... רבי אלעזר ברבי שמעון כשהיה רואה מצורע היה מתחבא ממנו ; ריש לקיש כשהיה רואה מצורע מסתובב בעיר היה רוגם אותו באבנים ואומר לו: `צא אל מחוץ לעיר ואל תזהם את הבריות`. כל זאת מפני שכתוב "זאת תהיה תורת המצורע – תורת המוציא שם רע"...
"רבי יוחנן היה מכריז: `הזהרו מזבוביהם של המצורעים , רבי זירא לא ישב ברוח הנושבת מכיוונם, רבי אלעזר לא נכנס באוהל שבו הם נכנסו, רבי אמי ורבי אסי לא אכלו ביצים שבאו ממקומם, ואילו רבי יהושע בן לוי היה מתחבק עימם ועוסק בתורה"
המדרש והתלמוד מציגים התנהגות מאד בעייתית של חכמים גדולים כרבי יוחנן, ריש לקיש, רבי אמי רבי אסי רבי מאיר רבי אלעזר רבי זירא ורבי שמעון בן אלעזר. כל החכמים הללו מוקיעים את המצורעים כמוציאי שם רע, ומרתיעים את עצמם ואת הצבור מפני כל מגע עמם. כנגדם, מציג התלמוד הבבלי את הספור המופלא על רבי יהושע בן לוי שהיה מתחבק עם המצורעים ולומד איתם תורה בחברותא .
יש קשר מהותי בין ספור זה לבין הספור המפורסם על אותו רבי יהושע בן לוי ההולך להביא את המשיח המצורע היושב במושבת המצורעים שבשערי רומי. שני ספורים בבליים אלו נכתבו מתוך אווירה שונה לחלוטין מזו המוקיעה את המצורעים כחוטאים שיש לרגום אותם באבנים ולהוציאם אל מחוץ למחנה.
המצורעים, על פי ספורים אלו, הם המאגר האנושי שממנו יבוא המשיח. רק מי שהוא כמו רבי יהושע בן לוי מסוגל להביא את המשיח – רק מי שמשכים כל בוקר כדי ללמוד עם המצורעים בחיבוק ובחברותא, ידע לזהות ביניהם את המשיח המצורע שעליו נאמר: "נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי... אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוהים ומעונה"....
--------------------------------------
ביום שייבנה בית המקדש ישובו כל מוציאי לשון הרע להיות מצורעים, והצרעת תשוב להיות תרופת פלאים שמוריד הקדוש ברוך הוא כדי לרפא את כל הנגועים בנגע האלימות המילולית ולשון הרע. עד אותו היום ימשיכו המצורעים להיות אלו שמתוכם יבוא המשיח ומתוכם תבוא הבשורה.
אחד המצורעים הראשונים שיביאו את הבשורה יהיה עקביא בן מהללאל, שיאמר: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא להיעשות רשע לפני המקום אפילו שעה אחת. שלא יהיו אומרים: בשביל שררה חזר בו…
https://www.youtube.com/watch?v=nUcEV_5VCpk

YOUTUBE.COM
 
This song is from the album "Oid Yosef Chai" distributed by Aderet Music and purchasable at Mostly Musi