אמרתי לכם 'נוּ נוּ נוּ'?! מל"ב י"ז | מני גל

מאת: מני גל התמונה ויקיפדיה נחלת הכלל ת.פרסום: 11/10/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

הפרק נכתב אחרי חורבן ממלכת ישראל. הכותב משוכנע, כאמור, עמוקות, כי הסיבות לחורבן הן הבגידות הפולחניות של תושבי ממלכה זו, והוא מקבץ את כל הזוועות הפולחניות האפשריות לרשימה מפחידה למדי: יראת אלוהים אחרים; הליכה בחוקות (מנהגי?) הגויים, הם עממי הארץ; אמירת דברים שקריים בסתר על אלוהים; עבודת אלוהים על במות בכל רחבי הממלכה; הצבת מצבות ואשרות על הגבעות ותחת העצים; ובכלל – `וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת יְהוָה`. ביטוי נהדר, שהפך אצלנו בילדתנו למטבע לשון אהובה במיוחד – `וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ`, מתאים הרבה יותר לביקורת אקטואלית של ימינו על הצופים בסדרות ריאליטי למיניהן...

הרשימה עדיין לא מסתיימת. בני ישראל עשו להם מסכה, שני עגלים, והשתחוו לצבא השמים, ואף עבדו את הבעל, העבירו את בניהם ובנותיהם באש, עסקו בכשפים, וכל זאת כדי להכעיס את אלוהים.

ואכן, אלוהים כעס. ברוב כעסו שכח האל את מעורבותו הישירה בפילוג הממלכה המאוחדת ואת חלקו בהמלכת ירבעם בן נבט על הפלג הצפוני.

לומר שהאימפריה האשורית נעה לבסוף דרומה ומחקה את העצמאות של ממלכת ישראל משום חטאיהם הדתיים של בני ישראל, זה בערך כמו לומר שאסון הרכבת הגדול ליד מושב `הבונים` (1985) התרחש משום שאזרחים רבים במדינה לא הקפידו על מזוזות כשרות.

אם החלק הראשון של הפרק, זה המתאר מבעד למשקפיים פונדמנטליסטיות את ההיסטוריה של ממלכת ישראל, ניחן בראייה היסטורית מוגבלת, הרי חלקו השני מבולבל ותמוה עוד הרבה יותר. נביא כמה דוגמאות:

וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ. וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת יְהוָה, וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת, וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם.

על פי תפיסתו של כותב הפרק, היו התושבים החדשים של ממלכת ישראל הכבושה אמורים לעבוד את אלוהי הארץ, והיות שלא הקפידו לעשות זאת (מי צריך היה ללמדם זאת?) – שילח יהוה בהם אריות, שטרפו בהם לתיאבון. אותה תפיסה המאמינה כי לכל ארץ אל משלה, השולט באותה ארץ, וכי יש להכיר בו ולעבדו כל עוד נמצאים על אותה ארץ – כבר אותגרה על ידי התנ"ך בתקופות קדומות יותר. נזכיר רק את נעמן, שר הצבא הארמי, שסבור היה בתמימותו האמונית, כי אם יישא עמו כמה טונות של אדמה מאדמת ישראל, יזכה בהגנת אלוהי ישראל. מסתבר שתפיסה זו מבצבצת מדי פעם גם אצל אנשי שלומנו, והנה היא כאן במלוא הדרה!

וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר: הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים, אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם, וְיֵלְכוּ, וְיֵשְׁבוּ שָׁם, וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ. וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן, וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל, וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת יְהוָה.

מלך אשור, על פי כותב הפרק, מגלה הבנה לטרגדיה שנפלה על האוכלוסין החדשים של ארץ ישראל, והוא משתף פעולה עם היוזמה להביא אליהם כוהן עברי, שילמד אותם איך מתנהגים עם האל הנורא של ארץ ישראל. איך זה מסתדר עם מדיניות ההגליות האשורית – לא ברור.

וַיִּהְיוּ יְרֵאִים אֶת יְהוָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת, וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת. אֶת יְהוָה הָיוּ יְרֵאִים, וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים, כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם. עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים, אֵינָם יְרֵאִים אֶת יְהוָה, וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם, וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב, אֲשֶׁר שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל.

אוכלוסיית ממלכת ישראל החרבה היתה, ככל הנראה ערבוביה גדולה, של קבוצות אתניות ודתיות שונות מרחבי הממלכה האשורית, עם שרידי האוכלוסיה העברית המקורית של ממלכת ישראל. ברור שמנהגי הפולחן בתחומי ארץ זו היו סלט של מנהגים ואמונות, מה שלא מצא חן בעיני סופר מלכים. לצפות מאוכלוסיה חסרת אחידות זו, שעדיין לא הכתה שורשים בארץ הזרה הזאת, ולא גיבשה מנהיגות רוחנית מקומית משותפת, שתלך בדרכי אלוהים אחד – מבטא חוסר הבנה גדול של המצב שם.

וַיִּכְרֹת יְהוָה אִתָּם בְּרִית, וַיְצַוֵּם לֵאמֹר: לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, וְלֹא תַעַבְדוּם, וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם, כִּי אִם אֶת יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, אֹתוֹ תִירָאוּ, וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ, וְלוֹ תִזְבָּחוּ, וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם, תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת כָּל הַיָּמִים, וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם לֹא תִשְׁכָּחוּ, וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, כִּי אִם אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תִּירָאוּ, וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיכֶם.

על פי התורה, כרת אלוהים ברית עם נוח בתום המבול, אחר כרת ברית עם אברהם, וגם מעמד הר סיני היה מעמד כריתת ברית עם העם הצעיר, ששוחרר מעבדות מצרים. הרעיון אודות ברית שכרת אותו אל עם יושבי ממלכת ישראל החרבה, ברית המחייבת אותם לעבוד רק אותו – הוא פנטזיה מגוחכת. לא פחות מגוחך הוא לומר לאותם `עולים חדשים` כי אלוהים הוציאם מארץ מצרים...

אפשר להניח, כי הפרק נכתב, או נערך מחדש אפילו אחרי חורבן ממלכת יהודה, שכן עוד בחלקו הראשון של הפרק כתוב:

גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל, וַיְעַנֵּם, וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים, עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו.